בין חוק המשתמטים להארכת גיוס הלוחמים- הממשלה מציגה בגידה בעם
אולפן שישי של חדשות 12 פתח את השידור אמש בעשרה לוחמים שנפלו מתחילת החודש 30 לוחמים רק מיוני, מחיר כבד מנשוא. זאת, כאשר במקביל העיסוק הכמעט אכזרי בחוק ההשתמטות שממשלת ישראל ממשיכה לדחוף באובססיה, חוק שנכתב במצוקת הישרדות פוליטית ולא מתוך אחריות לאומית. כשבמקביל, אותה ממשלה שוקלת להאריך את שירותם של לוחמים בשנה נוספת, ובמילים אחרות – "הבטלנים נפטור, ואת הלוחמים ננצל ונסחט עד הטיפה האחרונה".
זה מה שהפך לאבסורד הלאומי של מדינת ישראל, חוק ההשתמטות. ממשלה שמקדמת חקיקה שתחליש את צה”ל, בזמן שהיא עצמה מאריכה את השירות ללוחמים בשל עומס. במקום לתקן את השבר – היא מכפילה אותו. במקום לחלק את הנטל – היא משמרת את חוסר השוויון. הורים ללוחמים כבר מאסו בלבלוע את הפיתיון המתובל בסיסמאות של נתניהו ושלחו מכתב בהול לרמטכ”ל ולראש אכ”א ובו כתבו: “מצאתם בילדינו פראיירים”. אילו הממשלה הייתה מקיימת חוק גיוס אמיתי כבר לפני שנה, נטל השירות לא היה מתרסק רק על כתפיים של אלו שלא יכולים להרשות לעצמם להשתמט פשוט כי הם מאמינים בערכים.
ישראל זיו ודני קושמרו קראו לזה “ניתוק של הפוליטיקאים מהציבור”. בעיניי "ניתוק" זו מחמאה, שמעידה על תום לב. בעיני זה בוז. זה לעג. זו בגידה בילדים שלנו, באחים שלנו, בשכנים שלנו שיום אחרי יום, כבר כמעט שנתיים, נשלחים לגיהינום של עזה. ילדים צעירים שזה עתה סיימו הצגת סיום בטקס בית ספר. כשבכנסת עסוקים בלסדר חנינות לאלה שמסרבים לשרת, הלוחמים הפכו לשעיר לעזאזל של המדינה.
ובכל הזמן הזה, ממשיכים להסיח את הדעת. עוסקים בחוק הגיוס, ובצדק, אבל שוכחים לשאול את השאלה היותר כואבת ונחוצה: למה בכלל ממשיכים את המלחמה הארורה הזו בעזה כבר כמעט שנתיים? למה עדיין לא יצאנו מהתופת הזו? אולי אז לא היו צריכים להאריך את שירות הלוחמים, אולי לא היינו מאבדים את מיטב בנינו ושולחים עוד דור שלם לשחיקה, ובהם שליש לוחמים לפציעות נפשיות, ופוסט טראומה לפי הנתונים של מיכל פעילן.
לוחמים שפעלו באירוע הקשה בחאן יונס סיפרו מהשטח שזה לא היה מחדל, ולא טעות, זו הייתה שחיקת החיילים שהובילה לאסון הנורא. אבל ניר דבורי שנע בין הרצון להפיח רוח בלוחמים לבין הרצון להגן עליהם, מדגיש ואומר הפגיעה בחמאס משמעותית, ואלמוג בוקר טוען כי לא הכרענו את חאן יונס ויש בהם מחבלים רבים והיא משמעותית כי מתצפתת על יושבי העוטף. אז הנה קיבלנו עוד דרבון להמשך הלחימה. אז אולי כדאי שיחליטו שם במהדורה, סיום המלחמה או הצדקה להמשך קיומה.
שליט, לא מנהיג | גיא פלג היה קרוב מתמיד לדבר אל הימין שהקשיב אבל אז דיבר על ההרוגים הלא נכונים
ולצד זה, גיא פלג, בעיני הקול הכי חשוב במהדורה, כבר לא מהסס לקרוא לילד בשמו ומכנה את נתניהו “השליט”. בלי למצמץ. בלי לפחד מחקירות עיתואנים הזויות. בלי לגמגם. והוא נזכר כיצד כבר לפני שנה וחצי טען באולפן שרק 30% מהמנהרות של חמאס הושמדו והפך ללעג בכינויי גנאי והאשמות בפרסומים שקריים. ועכשיו, העיתונאי עמית סגל, הביביסט הרשמי, מודה בעצמו רק 25% מהמנהרות הושמדו. שנה וחצי אחרי.
וכך סיכם פלג את האמת הכואבת – בית חאנון הפך לסמל לכישלון. פעם שישית שאנחנו “חוזרים” אליו ועל אף שהיא ריקה מתושבים, חמישה לוחמים נהרגו שם השבוע. אנחנו לא נצליח לחסל את הקילומטר האחרון של המנהרה. ולא נצליח לחסל את המחבל האחרון. והדבר היחיד שצריך לעמוד נגד עינינו זה כמה חיילים נופלים ועוד כמה עלולים ליפול וגם כמה בלתי מעורבים עזתים נהרגים מדי יום. ועל מה? על אשליה של הכרעה שלא תבוא. מלחמת כזב פוליטית ששולחת חיילים למותם. עד כמה שקשה להודות בזה כי זה פוגע במשפחות השכולות אבל אין ברירה — אלא לצעוק: "די!”.
בום. פה התקליט נשרט. כל מילה של פלג הייתה מדויקת ומטלטלת, ואני בטוחה שגם תומכי הליכוד היו מסכימים איתו לראשונה בתולדות הקריירה שלו אילו רק היו מקשיבים באמת לדבריו, עד הנקודה על “הבלתי מעורבים בעזה”, כאילו מותם הוא שיקול מוסרי. גיא פלג היה קרוב מתמיד לדבר אל הימין שהקשיב – אבל אז דיבר על ההרוגים הלא נכונים. ולא משום שהם לא בני אדם, אלא משום שבשיח הישראלי, זו אמירה שמחטיאה את השורה התחתונה, זה או אנחנו או הם, גם במחיר של חפים מפשע. אילו פלג מתנסח אחרת ואומר שאנחנו משלמים מחיר יקר על ההרג של העזתים, בגלל הגל האנטישמיות שמתרגש בעקבותיו. אילו היה מסגנן זאת כך, הדברים שלו היו נשמעים אחרת והוא היה מגיע בדבריו לכלל האוכלוסייה.
אמנון אברמוביץ’ הוסיף לחזק את דבריו של פלג בציטוט שהביא מבכיר בצבא “זה כבר מזמן לא אירוע צבאי. זו מגמה שמשרתת את חזון הטרנספר של סמוטריץ’. ומכאן המסקנה ברורה, זו לא מלחמה על ביטחון. זו מלחמה על חלומות פוליטיים, על שליטה, על פנטזיות לאומניות, והיא שמכריעה סופית את ישראל. את החברה, את הכלכלה, את העתיד, זו מלחמה פוליטית ועל מה אנחנו נהרגים לכל הרוחות.
אז לא, זה לא ניתוק של הממשלה, כפי שגרסו בתחילת המהדורה – זה שלטון ציני, כוחני, שמביט בלוחמים, במשפחות שכולות, בנפגעי נפש ובילדים שממשיכים לספוג ולא עוצר. אלא רק צוחק עם טראמפ בוושינגטון, עם הילד יאיר לצידו. אנחנו לא חייבים להמשיך לשתוק, אסור לנו לשתוק אלה הילדים של כולנו, הילדים שלנו, הילדים של השכן שמשלמים את המחיר הפוליטי לכסא של השליט. די למלחמה הזו. די לדם שנשפך סתם.
פרצופו האמיתי של הנשיא התגלה: מהאופוזיציה לזרוע הביצועית של בלפור
ואם כל זה לא הספיק, במהדורה אמש הוסיפו עוד נדבך מטריד לתמונה. כתבה מקיפה על הנשיא יצחק הרצוג, שמסתמן כמי שאיבד כל רלוונטיות מוסרית וציבורית ברגעים הקריטיים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, הפיכה משפטית ומלחמת השבעה באוקטובר. כשישראל בוערת, הנשיא שותק. כשהשלטון מנסה למחוק את מערכות המשפט והתקשורת, הנשיא שותק. כשמנסים לפטר את היועצת המשפטית, כשהכנסת מאיימת על ראש השב”כ, כשהשידור הציבורי נמצא תחת מתקפה, הנשיא שותק. כשהממשלה לא סופרת את בג"ץ, הוא ממשיך לשתוק ולעטוף את זה בביקורים ממלכתיים של משפחות החטופים.
ותנחשו מתי הוא נזכר לדבר ומי היחיד שהוא מצא לנכון לגנות? את יאיר גולן, יו”ר האופוזיציה על דבריו. זהו. ובשקט־בשקט, כמו מהלך שחמט מתוחכם, מתבררת התמונה המלאה, הרצוג לא סתם שותק, הוא משתף פעולה. נתניהו מינה אותו לנשיא, ונדמה שהוא משיב לו נאמנות.
הרצוג, על פי הדיווחים, מעורב מאחורי הקלעים וניסיונות החילוץ של נתניהו ממשפטו, וממליץ שוב ושוב על עסקת טיעון. לא מדינת חוק מדינת דילים. מראש אופוזיציה חריף, הרצוג הפך לנשיא חיוור שתומך בממשלה. מצטלם עם שופרות המשטר אבישי בן חיים ושמעון ריקלין אך טוען לאיזון וממלכתיות בכסות של פנייה לציבור המטומטם. אבל הציבור לא מטומטם ויודע שזה לא ניסיון לאחד זו כניעה למערך התעמולה של ראש הממשלה. ולסיכום הנשיא הכושל בתולדות מדינת ישראל.
מועד חדש לחתונת אבי, אברהם, סגל, נתניהו
ובמקביל, במהדורה לא פספסו להזכיר את התאריך החדש של חתונת אבי סגל, סליחה אברהם סגל, סליחה שוב, אבנר נתניהו, ואת הקריצה הצינית של דני קושמרו לשמותיו הרבים כדי להתרחק מהצללים ומהחקירות. הוא כבר רכש בית באנגליה, והחתונה נדחתה לאוגוסט, מה שמרמז כי המהדורה תניח מעתה את הספוט על הבית החדש שנרכש ומאין הגיע הכסף הגיע שאלה פשוטה, שצריכה להישאל שוב ושוב , למי יש, מאיפה, ועל חשבון מה.
גם את שמו של האח הסורר, יאיר נתניהו, דני קושמרו סירב להגות באולפן ואמר ראש הממשלה נמצא עם הילד, שהמשיך מפגישות החיוכים המנותקות בוושינגטון עם טראמפ למיאמי. "הילד" הזה כבר בן שלושים ועוד שלוש, אבל הפנייה אליו בכינוי הזה צועקת את האבסורד המשווע על הניתוק של משפחת השליט, כשבנו של ראש הממשלה חי בפריבילגיה על חשבוננו במיאמי , לא משרת את הצבא ומציף רעל ושטנה ברשתות נגד כל המוסדות והארגונים החשובים של המדינה.
כבר לא דמוקרטיה, כבר לא אותה הארץ
סיכם זאת גיא פלג שוב, האור במהדורה בטקסט כואב "הנשיא הרצוג יכול להמשיך לנמנם, אני מציע לצופים להיות מאוד מודאגים כי בחסות המלחמה מפרקים לנו את הדמוקרטיה, כל הבלמים, הוסרו. ראש הממשלה שנמצא בניגוד עניינים חריף לפי בג"ץ ימנה את ראש השב"כ, ויקדם שימוע לפיטורי היועמ"שית. לפני שבוע עברה חקיקה המאפשרת מינויים פוליטיים בלי לבדוק כישורים מיוחדים. גם חוק יועמ"שים מקודם ובו יועצים במשרדים לא יהיו כפופים ליועצת המשפטית לממשלה אלא למנכ"לים. עוד חוק מקודם שממשלה נכנסת יכולה להעביר מתפקידה את הרמטכל, ראש המוסד, השב"כ, המוסד, בהחלטה שלהם. יש ממשלה בהובלת שר המשפטים שלא מכירה בנשיא בית במשפט העליון, וחברת כנסת שלא מכירה בסמכות של מערכת האכיפה ולא מתייצבת לחקירות, ויש ממשלה שלא מגיבה לבג"ץ, חרף העובדה שהיא חייבת. ושלוש נשים מבוגרות נעצרות כי חילקו פליירים, ויש חקירה הזויה נגד עיתונאי מבקר השלטון, והמשטרה מבצעת חיפוש בעירום כלפי שתי נשים שהפגינו. לא ירחק היום שאנשים יחששו להפגין. ארץ בה נולדנו ארץ בה נחיה זו כבר לא אותה הארץ מלפני שלוש שנים".
ולסיכום שלי – כך נראית מדינה שאיבדה את המצפן, ראש ממשלה שמתנהל כמו שליט, נשיא שמתפקד כנציג ממשל, עיתונאים שפוחדים שיחקרו במשטרה , מפגיני קפלן שחוששים למשרתם ולוחמים בשטח שממשיכים לשלם בדמם.
עסקה שלא קרתה (בינתיים)
ולסיום, נתניהו חזר מהבית הלבן בלי עסקה על הפרק, בינתיים, ואי אפשר היה להתעלם מהממצא הדרמטי בסקר שפורסם במהדורה: 74% מהציבור תומך בעסקה מלאה שתביא לשחרור כל החטופים וסיום המלחמה. 74 אחוז! נתון מהדהד שממחיש עד כמה הציבור כבר לא קונה את סיפורי ההכרעה, ולא מוכן לראות עוד חיילים נופלים בשביל אשליות שהממשלה מוכרת לנו לטובת הכיסא שלה. באותה נשימה, 49% מהנשאלים מאמינים שראש הממשלה לא באמת מעוניין בעסקה עכשיו, אלא בשחרור בשלבים, ושוב רק מתוך שיקולים פוליטיים כדי למשוך עוד חודשיים בכסא. נתניהו שומר את הקלפים קרוב לחזה, לא כדי לנצח, אלא כדי לשרוד פוליטית.
מיכל פעילן סיכמה זאת במשפט אחד: “ההחלטה על שחרור החטופים נמצאת בידיים של אדם אחד". והיא הביאה ציטוט מטלטל ממשפחות החטופים: “נתניהו אומר לנו תהיו סבלניים, כשהבן שלו יאיר מבלה איתו שם בוושינגטון. וכל מה שאתה רוצה זה לצרוח ולהשתגע, אבל אתה יודע שהאיש הזה מחזיק את החיים של הילד שלך בכף היד שלו".
וזה הרגע שבו כל מי שהעלה ספק, כבר מבין למה צנגאוקר חיבקה את נתניהו ושרה. לא מאהבה. לא מאמון. אלא מפחד. פחד נורא, קיומי, שאי אפשר לתאר כשמי שמחזיק את הגורל של היקר לך מכל, הוא אדם שאתה לא מאמין בו.
