“זה רגע אחד שיש בו לפני / תוך כדי /הבנתי שנים אחרי /חזרתי לעבר הרחוק לכמה רגעים /עכשיו אני רואה הכל ברור ואמיתי /אולי זה המלאך השומר שהיה שם לצידי", כך שר ערן צור בשיר “תמיד" מתוך אלבומו “סימנים מקדימים", שיצא לפני כחצי שנה בהפקתו המוזיקלית של יוסי מזרחי. הקליפ לשיר, שעליו אחראי ואדים מכונה, עלה בתחילת החודש, רגע לפני שצור עצמו מציין יום הולדת 60, מחר. כרגיל אצל צור, הוא חוגג את ציון הדרך בהופעה מיוחדת שתיערך למחרת, 12 ביולי, ב"בארבי" בנמל יפו. בהופעה ישתתפו אורחים שמלווים את חתן השמחה לאורך השנים: שלומי ברכה ודני מקוב (חבריו ללהקת טריפולי), אסף אמדורסקי, אלונה דניאל, אורי פרוסט ושלומי שבן.
“מרגש אותי להיכנס לעשור השביעי של חיי, קודם כל כי זה הישג מבחינתי", צור מצהיר. “שנית, אני מגיע אליו בסך הכל כשאני מרגיש טוב, נהנה, ממשיך לעבוד וליצור. מהניסיון שלי, להבין חילוף של עשור לוקח שנתיים־שלוש, אבל בסוף הכל אינטגרלי בחיים. כשאני מסתכל אחורה, אני רואה בחירות נכונות ומוצלחות, ונקודות אחרות שבהן בחרתי בחירות בעייתיות. למשל, בגילי ה־20 שלי הייתי כל כך מרוכז במוזיקה, ביצירה וביישום שלה, עד שהייתי פחות ער ליחסים במובן העמוק שלהם. לכן, בגלל חוסר הניסיון הזה בזוגיות, מערכות היחסים שלי היו קצרות מאוד".
קשה לעיכול מההתחלה
צור נולד ב־1965 בקריית ביאליק לרות ולחנוך. אביו, שהונצח בשיר “חנוך מחנך", היה מורה לספרות, ניצול שואה שנישא בשנית לאחר שמשפחתו נרצחה בידי הנאצים. צור התוודע למוזיקה לאחר שאחיו הבכור התחיל לנגן, ותקליטים של להקות כ"דיפ פרפל", “פינק פלויד", “ג’נסיס" ו"הביטלס" החלו לצוץ בסביבתו.
כשהיה בן 15, אביו נפטר. “נראה שזה האירוע שדחף אותי יותר מכל לעסוק במילה הכתובה", משחזר צור. “הרגשתי כאילו שזו הייתה בקשה שלו, לא מפורשת, כי עבורו ספרות הייתה דבר חשוב לעסוק בו. הייתי בן 21 בערך כשהתחלתי להלחין שירים שכתבתי, אבל כבר בגיל 16 ידעתי שאני רוצה להיות אמן ויכולתי לראות את עצמי מופיע על הבמה ומול קהל".
המורה הראשון של צור למוזיקה היה נגן הקונטרבס והג’זיסט אודי קז’מירסקי, וצור זוקף לזכותו הרבה מהידע שמוביל אותו עד היום. באותה תקופה, הבמה העיקרית להופעות בקריות הייתה במת האירועים המשפחתיים. קז’מירסקי היה נגן מוכר בתחום, ועזר לצור להיכנס אליו. “החוויה הזו חינכה אותי והרגה עבורי את פחד הבמה בעודו צעיר", מספר צור, שמהקריות עבר להתגורר בחיפה, ומשם עבר לתל אביב. “כבחור צעיר, תל אביב התחברה לי בראש עם המוטיבציה והאמביציה שלי, אבל לא חשבתי לעבור לשם בהתחלה כי היא נראתה לי עיר מכוערת. אמא שלי, שכבר הייתה מיואשת ממני, ראתה בעיתון ידיעה על פתיחת בית ספר חדש למוזיקה והציעה לי: ‘אולי תלך לשם? אני אשלם על הלימודים’. הכרתי את שמות האנשים שפתחו את בית הספר, והתעניינתי מאוד, וכך הגעתי ל’רימון’. זכיתי לקבלת פנים חמה ויפה מאילן מוכיח, ונתנו לי להרגיש שצריכים אותי שם".
“רימון" היה כר פורה עבור צור, שהיה אחד מנגני הבס היחידים שהגישו מועמדות בשנה הראשונה, ולכן, בין השאר, התקבל בברכה. פגישה מקרית על הדשא של “רימון" חיברה אותו לזמרת צעירה ששרה שירים מוזרים על שדים ומכשפות, למתופף ולנגן צ’לו מוכשרים. כך קמה להקת “טאטו" שכללה את צור, אלונה דניאל, אורי בלק ויובל מסנר. החבורה הוציאה אלבום אחד מפתיע והופיעה במועדונים שפרחו בסוף שנות ה־80 בתל אביב: “רוקסן", “פינגווין","קולנוע דן" והמרתף העליון של תיאטרון בית ליסין.
דרך “רימון" הגיע צור ללמוד גם בבית הספר לסאונד, שם פגש באקראי את קורין אלאל. הקליק ביניהם היה מיידי, ואלאל לקחה את צור לנגן בלהקת הליווי שלה, במיוחד באלבומים “אנטארקטיקה" ו"שפת אמי". צור המשיך והקים את “כרמלה גרוס ואגנר" עם אורי פרוסט, אבשלום כספי ואורי בלק שניגן איתו ב"טאטו". אבל דווקא אז נתקל צור בקשיים – רוב הדלתות לא נפתחו בפני הלהקה האוונגרדית.
לעומת זאת, צוהר נפתח מכיוון בלתי צפוי. “ברי סחרוף שמע אותנו ב’רוקסן’ ודי הרשמנו אותו. דרך המנהל שלו, ניצן זעירא, הוא הגיע אליי וביקש ממני לכתוב לו מילים לשירים", מספר צור. “אמרתי שאני צריך קודם להכיר אותו כדי לכתוב משהו שיתאים לו, וככה הוזמנתי לביתו ופגשתי אותו ואת המשפחה שלו. הוא היה אז אבא צעיר. כתבתי עבורו את השיר ‘נימפה’. בנוסף, הוא קיבל ממני את הטקסט ל’ערב חולה’, שכבר היה כתוב. ברי מאוד אהב את התוצאה והמליץ לניצן להחתים אותנו ב’נענע דיסק’".
כך התקבל האור הירוק ליציאת “פרח שחור", אלבום הבכורה של “כרמלה", שהופק מוזיקלית על ידי סחרוף. קורין אלאל הצטרפה בשירה בכמה מהשירים. האלבום כלל שירים כ"תמונה אימפרסיוניסטית", “פרפרי תעתוע", “נשים כותבות שירה" ו"פרח שחור". הוא אומנם לא נמכר בהרבה עותקים בזמן אמת, אבל שבר את תקרת הזכוכית עבור צור ולימים נחשב אלבום מופת.
צור יצר נכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית. בין היצירות האלה: “ערב ב’ כסלו", “בלילות של ירח מלא", “הוא והיא" וגם “תותים" שהלחין למילותיה של יונה וולך. הוא היה קשה לעיכול כבר מההתחלה, כשבחר לעסוק בצדדים האפלים או המודחקים של בני האדם (לדוגמה, ב"אנס בחצרות בחושך") וגם במיניות שנויה במחלוקת (לדוגמה, ב"אז הופיעה בטי"), דבר שהתחדד בפרויקט של שיריה של יונה וולך, “אתה חברה שלי". אחרי האלבום הזה הגיעו עוד חמישה אלבומי סולו לאורך כ־30 שנה.
הוא שיתף פעולה עם מוזיקאים רבים, בין השאר באלבומו “עיוור בלב ים" וב"רביעיית מסנר" (שהייתה מעין איחוד של “טאטו"). היה גם שיתוף פעולה אלקטרוני עם עופר מאירי בכמה שירים שיועדו ל־EP אך נגנזו בתקופת הקורונה, וכמובן, ההרכב “טריפולי" עם שלומי ברכה ודני מקוב.
“לשירים הראשונים שכתבתי הגיבו בהרמת גבה", הוא נזכר. “החבר’ה של ‘טאטו’ לא הבינו את השירים האלה. מישהו שאל שם: ‘אז אתה מאלה שעומדים על הבמה ואומרים מילים גסות?’, ואני לא הבנתי איך הם לא רואים את המכלול של השיר וההצדקה האמנותית למילים. לא לכולם היה קל לשמוע את השירים האלה, והם גם עוררו תהיות, אם אני כותב על עצמי ועל המיניות שלי. מבחינתי, אם אתה רוצה להיות אמן אמיתי, אתה לא יכול לברוח מלשקף את המציאות כפי שאתה רואה אותה. זה הצלב שאתה צריך לסחוב על הכתף שלך, זה המסע שאתה אמור להתמודד איתו. שילמתי מחירים קשים על זה. אנשים בסביבתי הקרובה כעסו עליי או ניתקו איתי קשר. זה קרה לאורך חיי, בגלל הכתיבה שלי, למרות שבעיקרון כתבתי על נושאים ששאבו השראה מהחיים שלי או מאלה של אנשים שהכרתי, אבל לא ממש כתבתי על אותם אנשים".
גדל דור חדש שאוהב את השירים החדשים שלך. איך הוא מקבל את השירים הישנים?
“בזמנם השירים האלה היו לגמרי לגיטימיים בתוך הקהל שלי, ולמעשה גם היום, אבל יחד עם זה, בעידן הפוליטיקלי קורקט הנושאים האלה לא תמיד עוברים חלק לאנשים. ליונה וולך, שהייתה מהמשוררים הראשונים שסללו את הדרך הזו בסוף המאה הקודמת, באמת היה קשה. מצד שני, אני חי את הזמן החדש ומעניין אותי לעקוב אחרי השינויים, כי אני לא רוצה להישאר מאחור. לאט־לאט החלל שוולך פתחה נסגר. תחשוב על המורה מכפר סבא, שהביאה לפני 15 שנים לכיתה את ‘אתה חברה שלי’ – וכמעט איבדה את מקום העבודה שלה. בשנות ה־90 זה לא היה קורה. הלכנו אחורה ונהייתה שמרנות יותר גדולה. אבל יש גם דברים שהלכו לצד השני, למשל צורת לבוש ומה לגיטימי. וגם הקהילה הגאה התקדמה מאוד. זה לא חד־כיווני, יש כל מיני תהליכים שמתרחשים במקביל". בצד היצירה המוזיקלית, צור פרסם שני ספרים ששאבו השראה מסיפורי חייו בתקופות שונות, “בית אשמן" ו"החיה בבטן".
לא רוצה לעזוב
בשני מקרים צור כמעט עשה רילוקיישן. בגיל 27 הוא יצא לאפיזודה קצרה בניו יורק, ובאמצע שנות ה־30 לחייו נסע לפריז והתקבל שם בחיבוק על ידי אמנים מקומיים. “בצרפת יצרתי קשרים טובים, ואפילו למדתי את השפה, אבל כתבתי שני שירים שהרגשתי שאני חייב לחזור לארץ כדי להקליט אותם", הוא משחזר. “אלה היו ‘בלילות של ירח מלא’ ו’הוא והיא’. לא עברה שנה, ומצאתי את עצמי נשוי עם אישה בהיריון, מה שביטל לגמרי את הרעיון הצרפתי. בסופו של דבר אני לא יודע אם הייתי מחזיק מעמד כאמן מחוץ לישראל, כי אני הרי שר וכותב בעברית, ולא לדעת להתבטא היטב בשפת המקום שאתה נמצא בו זה מבחינתי לאבד את העיקר ביצירה. חוץ מזה, אכפת לי מישראל ואני לא רוצה לעזוב אותה, בגלל ההורים שלי שהגיעו ממשפחות שעברו את השואה וגם בגללי. אני אומר תודה על כל מה שיש לי פה, על קריירה ארוכת שנים ועל כל מי שבא לשמוע אותי. זה דבר בעל ערך גדול מאוד עבורי. ואני לא מתעלם מהמציאות הישראלית. השיר ‘תכלית בתחתית’ שיצא באותו האלבום שחזרתי להקליט נכתב במקור בתקופת פוסט־רצח רבין ופיגועי האוטובוסים. הייתה הרגשה שאנחנו נמצאים במקום מאוד אלים. היום זה נאיבי לחשוב על זה, כי תראה לאיזו מציאות גרועה יותר הידרדרנו".
צור ואביטל, אשתו המנוחה, חיו יחד במשך 20 שנה כמעט ונולדו להם שני ילדים: ליאם (23), שממשיך את דרכו של אביו כמוזיקאי, וטומי (19). לפני שש שנים התאבדה אביטל צור ז"ל לאחר התמודדות עם דיכאון. האובדן שלה צרוב בתודעתו של בעלה, שיצר את אלבומו החדש סביב מותה והחלל שנפער בעקבותיו. “בגלל השעות הארוכות שאביטל עבדה בהן, בתקופה שעוד עבדה, התרגלתי לנהל את משק הבית", הוא מספר. “לאחר שהיא נאלצה לעזוב את העבודה שלה בהייטק, היא נמוגה בתהליך איטי. על רקע מצבה הייתי צריך לשמור על הבית כדי שימשיך להתנהל. בשום שלב לא מילאתי את תפקידה, כי אין לי את היכולות הנשיות שהיו לה, אבל כשהורה מוצא את עצמו לבד, הוא עושה כמיטב יכולתו ומספק את הגב ההורי לילדיו עד כמה שניתן. כשנכנסנו לסחרור של השנים האחרונות, תחילה בסגרי הקורונה ולאחר מכן בתקופות המלחמה, גיליתי שההתנהלות הזאת עזרה לי כאדם והעניקה לחיי יציבות".
התייתמת לאחרונה מאמך, שסייעה לך ולילדים.
“אמא שלי, שהלכה לעולמה בגיל 83, הייתה האדם שהכי עזר לי אחרי שאביטל מתה. היא תיארה לי תרחישים שאכן קרו והצביעה על מה שחשוב. לא היו לנו יחד חיים קלים, אבל בסוף היא חיזקה אותי מאוד וסגרנו מעגל בצורה הכי יפה שאפשר. כשאמרתי לה תודה על התמיכה שלה, היא אמרה בדרך הצ’כית האופיינית לה: ‘נו, בשביל מה אתה חושב יש אמא?’. איבדתי בעשור שאני מסיים עכשיו לא מעט אנשים שעיצבו את חיי, כולל את קורין אלאל, שהייתה חברה טובה שלי במשך 40 שנה, ממש כמו אחות גדולה עבורי. אז אני כבר איכשהו מצליח לעכל יותר בהבנה, או מתוך ניסיון, את לכתם של אנשים שהיו קרובים אליי. התודעה שלי כבר מקבלת את זה שממשיכים לחיות כך או אחרת, שזו דרכו של עולם, עד שאחרים מאבדים אותך בסופו של דבר. אני כאן, עוד נושם את האוויר, ומצד שני זוכר את האנשים שמתו, כותב או מדבר עליהם. זה מקיים אותם עדיין באיזושהי צורה. כל הגבול של החיים והמוות הולך ומשתנה עם הזמן. אני לא אדם שמאמין שהרוח של המתים מסתובבת ונמצאת בינינו, אבל אני גם לא לא מאמין, כי אני מבחין בסימנים שרק אני מזהה. אולי זה סוג של תקשורת עם הקרובים שלי, שמתו".
כשאתה חוזר להופיע באזור הקריות, איך זה גורם לך להרגיש?
“יש בזה אלמנט מרגש עבורי. הפעם האחרונה שלי בקריות הייתה לפני כמה שנים, כשהזמינו אותי מעיריית קריית ביאליק להופיע באולם שבמקור היה מול קולנוע ‘סביון’ המיתולוגי, וכתבו על זה בעיתון מקומי. אמי התגאתה בזה שכתבו שאני ‘יקיר הקריה’. ההורים שלי קבורים באפק, אז אני מגיע פעם בשנה עם האחים שלי לפקוד את הקברים שלהם, אבל לא יותר מזה. פעם היו המון מקומות קטנים ופאבים אינטימיים שאפשר היה להופיע בהם בקריות. יש עדיין מקומות כאלה היום? זה נכון שתל אביב היא העיר שלי המון שנים, גם בזמנים הקשים שלה, והבנים שלי נולדו וגדלו בה. אבל אי אפשר להוציא את הקריות ממני, תמיד אשאר מהאזור הזה בעומק ליבי".
אתה ורוב החברים שהתחילו איתך את הדרך הגעתם לגיל 60. לחלקם יש גם ילדים צעירים מפרק ב'. מה אתה חושב על זה?
“פרק ב’ מבחינתי לא על הפרק, אני לא רואה את עצמי מביא עוד ילדים. נהניתי ואני נהנה להיות אבא, אבל זה מספיק עבורי. נראה לי מעייף מאוד להכין בגיל הזה בקבוק לילד באמצע הלילה. בתקופה הזאת בחיי אני רוצה ליצור, לנסוע ולראות עולם. הוצאתי עכשיו אלבום שהתקבל יפה וזה מחמיא לי ומשמח אותי. זה לא מובן מאליו להחדיר אלבום משמעותי בגיל שאני נמצא בו. לאו דווקא בגיל הכרונולוגי שלי, כמו בגיל האמנותי שלי. אני עצמי אוהב להקשיב לאמנים שאהבתי בצעירותי, והתבגרו, ועדיין יש להם מה להגיד. אני לא בעד ‘מועדון 27’, אלא בעד לעבוד עד היום האחרון".
ספר על חוויותיך עם קורין אלאל בתקופה האחרונה בחייה. ב"סימנים מקדימים" ביצעתם יחד גרסת כיסוי ל"שבתות וחגים".
“בשנים האחרונות חזרנו לעבוד יחד והופענו יחד כמעט בקביעות. חגגנו לה 30 שנים לאלבום ‘אנטארקטיקה’, ופה ושם ניהלתי את ההופעות שלה מוזיקלית. היא חלתה בסרטן הלבלב, וכשהיא הגיעה לסטודיו שלי כבר הייתה רזה במיוחד. קורין הצליחה להחזיק מעמד שנה וחצי, כשבכל הזמן הזה היא לא ויתרה והייתה פעילה. אפשר להגיד שהייתה נחמה בזה שההופעות האחרונות האלה היו עבורה ‘גראנד פינאלה’. כי היא אהבה את החיים, שלא היו קלים עבורה. היא נלחמה עד הרגע האחרון בציפורניים. הייתה מגיעה להופעות אכולה מהסרטן, ועדיין מחייכת ונותנת את כולה. נפלאה. היא הייתה אדם כל כך מיוחד ונדיב בנתינה שלו, והיא חסרה לכל מי שהכיר אותה. הבן שלי ליאם ניגן איתה בהופעות, וההשפעה שלה עליו הייתה רבה. אחרי שאביטל מתה, קורין הייתה שם לתמוך כחברת משפחה. מוזר מבחינתי לדבר עליה בלשון עבר. קורין תחסר לי מאוד בהופעת יום ההולדת, אבל הקול שלה יבליח בשיר האחרון שהקלטנו יחד – זו הדרך שבה הכי נצליח להתקרב אליה".
אגב ליאם, מה דעתך עליו מבחינה מקצועית?
“הוא אדם מאוד אינטליגנט, גם בנגינה שלו. אני שמח לשתף איתו פעולה, כי הוא פנטסטי. הוא יכול לקחת את התפקיד של אורי פרוסט מ’כרמלה גרוס ואגנר’ ולבצע אותו בצורה מבריקה וחדה. נכון שהוא הבן שלי, אבל אם לא הייתה לנו קומוניקציה מוזיקלית טובה, לא היינו יכולים לעבוד יחד ולא הייתי יכול להישען עליו".
ערן צור בהופעת יום הולדת 60, עם אורחים מיוחדים. מוצ"ש, 12.7, "בארבי", נמל יפו
