על אף הצלחות קופתיות כמו "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", "וונדרוומן" ו"אקווהמן" (במיוחד "אקווהמן", משום מה), הזיכיון לא הצליח להמריא לגבהים שוורנר שאפו אליו והוחלט על ריבוט כולל עבורו. עכשיו הוא מכונה פשוט "יקום די.סי" (DCU), והחל מ-2022 מובילים אותו גאן והמפיק פיטר ספרן. ההחלטה הגיעה זמן קצר לאחר האיחוד בין האחים וורנר לדיסקברי תחת הובלתו של דיוויד זסלב, מנכ"ל מהסוג שאוהב לפטר, להחליף ולהוביל שינויים דרמטיים (נניח, להוריד את ה-HBO משם השירות HBO MAX. ואז להחזיר).
עוד לפני זסלב נראה שבוורנר לא לגמרי האמינו בחזון האמנותי של סניידר וניסו להתרחק בהדרגה ממנו במשך שנים. זאק סניידר הוא כמו כוסברה – יש לו טעם וסגנון ייחודי שקשה להתעלם ממנו, שקנה לו מעריצים נאמנים אבל גם לא מעט שונאים. הקולנוע שלו דרמטי ומלא פאתוס והוא נוטה להיות אפל למדי בתוכן ובצורה, פסימי ואפילו ציני בכל הנוגע לטבע האדם ועתיד האנושות. לפני "איש הפלדה", סניידר עיבד למסך את "השומרים" של אלן מור, מהרומנים הגרפיים המוערכים והחשובים אי פעם, פרשנות בוגרת, ריאליסטית ופרועה לקונספט של גיבורי על קומיקסיים. גם כשקיבל לידיו את גורלו של גיבור העל הגדול מכולם הגישה הזו נשמרה, גם אם בצורה מעט מעודנת יותר.
הרעיון היה להפוך את סופרמן וחבריו לגיבורים דמויי אלים המככבים במעין מיתולוגיה מודרנית. ההשראה המיתולוגית באה לידי ביטוי לא רק ברצינות והדרמטיות של הסרטים הראשונים בסדרה, אלא גם בנטייה של סניידר למשוך לכיוונים אפלים, טרגיים ועוכרי שלווה. כולל פלטת צבעים עכורה ואפורה, איך לא. הכל נשמע אמנותי מאוד, אבל הסרטים עצמם, בעיקר אלה שסניידר עצמם ביים, זכו לתגובות מעורבות. לדוגמה, "באטמן נגד סופרמן" של סניידר הפך אמנם לשובר קופות אבל גם זכה בארבעה פסלוני פטל הזהב ולשלל פרודיות וקטילות אכזריות מהמבקרים.
