כיום, 59 אחוז מהסולר ו-49 אחוז מהבנזין בישראל מגיעים ממפעל אחד, בזן בחיפה. כשבית הזיקוק באשדוד מושבת לתיקונים, ישנה תלות מלאה בבזן כיצרנית יחידה של דלק. זוהי לא רק נקודה תפעולית, אלא נקודת כשל אסטרטגית. המתקפה השנייה על בזן בתוך שבוע המחישה שהאויב מבין היטב היכן לפגוע כדי לגרום לנזק מקסימלי.
ישראל אמנם השקיעה רבות בייצור חשמל מגז טבעי ואנרגיה סולארית, וזו התפתחות חשובה, אך היא עלולה להטעות. בלי יכולת אגירה, אין גיבוי. בלי פתרונות אגירה מבוזרים, אין רציפות תפקודית לבתי חולים, בסיסים צבאיים, מרכזי מידע ובתי מגורים. בזמן שבעולם כבר קיימות אלפי מערכות אגירה קהילתיות, תעשייתיות וביתיות, שמאפשרות תפקוד גם תחת סופות, חום קיצוני או מתקפות סייבר, בישראל נותרנו מאחור. בארצות הברית, למשל, נחקק חוק פדרלי שתומך בפרויקטי אגירה עד שנת 2033. לא מדובר בפריבילגיה, אלא בתשתית ביטחונית לכל דבר.
ואצלנו? אין רגולציה ברורה לאגירה ביתית. אין חובת גיבוי למתקנים קריטיים. אין מסלולים ייעודיים להטמעת מערכות. המשמעות ברורה, גם כאשר קיימת הטכנולוגיה, היא נותרת על המדף. יש תוכניות כמו פינוי מפרץ חיפה עד 2029 או פיתוח איים אנרגטיים, אך כשהאיום מתממש תוך שעות, לא מספיק לתכנן לשנים קדימה.
