יש מקומות שבשבילם הזמן עוצר. נמל יפו, העתיק מנמלי הארץ, נראה לפעמים כאילו לא השתנה אלפי שנים. אותו מזח, אותו ריח של מלח ודגים טריים, אותם שקיעות עוצרות נשימה. אבל מי שמגיע אליו באמצע השבוע מגלה נמל אחר, רגוע, שקט, כמעט ישן שנת צהריים.
“אני כאן כל בוקר מארבע לפנות בוקר״ סיפר לנו חסן, דייג ותיק, תוך שהוא מסדר את רשתותיו על המזח. “בשבילי זה החיים. אנשים באים לשתות קפה, אני בא לדוג. גם אם לא תופסים הרבה – לראות את הים ככה זה מתנה״.
ביום ראשון, מרבית המסעדות סגורות, רק בתי הקפה המעטים פתוחים לנחמה מהחום. במתחם בית המכולות, הממוזג תמידית, הורים עם ילדים מוצאים מפלט. “הבאתי את עומרי לכמה שעות של שקט״, אומרת נטע, אמא לתינוק בן שנה וחצי. “כיף פה, רואים סירות, רואים שחפים, הוא בעננים״.
“אני משתדל להביא את הילדים לפה לפחות פעם בשבוע,” מספר דורון, אב לשלושה מרמת גן, שישב עם ילדיו על הדק ואכל גלידה. “יש להם מרחב לרוץ, יש בריזה, ואנחנו מרגישים בחו”ל. זה הרבה יותר טוב מלקחת אותם לעוד קניון סגור״.
שפסענו בנמל נתקלנו גם בחמישה נערים על אופניים וקורקינטים חשמליים שדהרו במהירות והשתוללו, זאת אחת הסיבות שאנשים רבים חוששים להגיע.
כעת בנמל אסור להחנות או להפעיל קורקינטים מושכרים, נראה שהאיסור לא חל על כל הכלים הפרטיים. “לפעמים זה מפחיד״, מודה יוסי, בן 32 מתל אביב, שישב עם חברתו על אחד הספסלים. “אבל בסוף זה אחד המקומות הכי כייפים בארץ. לשבת פה מול הים, לשתות בירה קרה, לשמוע את הגלים. אין דבר שמשתווה לזה״.
“אני עובד משמרות לילה, ובבקרים בא לפה לפני השינה״, אומר תומר, בן 40 מיפו, שעמד עם כוס קפה על הדק. “זה מרגיע אותי. אתה רואה את הים, מריח את המלח, שומע את הדייגים מדברים זה מחבר אותך לעצמך״.
לאורך כל הנמל, כמעט בכל מטר, מונפים דגלי ישראל חלק ממשילות ברורה שמנסה להחזיר את תחושת הביטחון למקום. ואכן, אחת התופעות שפעם הרחיקו ישראלים מהמקום פריצות תכופות לכלי רכב בחניון כמעט נעלמה לחלוטין. “פעם פחדנו להגיע לפה עם האוטו,” אומרת נטע, “היום זה מרגיש הרבה יותר בטוח”.
ואם כבר מוזיקה, בכל יום שלישי בחודש יולי הופך הנמל לזירת ג’ז חיה, עם תיקלוט שמתחיל בשעה 19:00 והופעה חיה מיד לאחר מכן. בסופי שבוע, אלפי מבקרים מציפים את הרחבה, מטיילים בין החנויות, מתיישבים במסעדות ובבתי הקפה, ומצלמים את השקיעה המפורסמת של יפו.
גם הפשפשוק חוזר השבוע, והפעם הוא מתרחב לשתי קומות בבית המכולות. דמי כניסה של עשרה שקלים בימי חמישי ושישי מאפשרים לצלול לעולם של ירידי אספנות, פריטי וינטג’, קומיקס, תקליטים ותכשיטים. בשבת, הכניסה חופשית, והמשפחות נוהרות בהמוניהן.
“מה אני אגיד לך״, סיכם חסן הדייג, כשהשמש כבר התחילה לשקוע באופק, “הים הזה ראה הכל. מלכים, נביאים, מלחמות. היום הוא רואה אותנו, אנשים שבאים רק בשביל שקט ללב״.
