מסוף מלחמת העולם השנייה ועד ימים אלו, אנחנו בעיצומה של תקופה נדירה מאוד בהיסטוריה של האנושות, מאז המהפכה החקלאית שהתרחשה לפני כ-12 אלף שנה.
זו תקופה שבה יש מעמד ביניים גדול וחזק, שלא נשלט על ידי אליטה כלכלית שרובה קיבלה את כוחה בירושה. זו גם הייתה התקופה השלווה והמשגשגת ביותר בתולדות האנושות.
לאורך אלפי שנים, כמעט כל המערכות הכלכליות התבססו על חבורה מצומצמת מאוד של אנשים עשירים מאוד, ששלטו ברוב השטחים וברוב הכלכלה. זה נכון לתקופת הפיאודליזם וזה נכון גם לתקופה של המהפכה התעשייתית במאה ה-19 בבריטניה, כאשר בממשלה הבריטית – כדי להתמודד עם העוני והפשע ברחובות – שקלו למסות את התעשיינים ואז הם איימו שהם יעזבו את בריטניה עם כל המפעלים שלהם – וככה נמנע מהם מס גבוה מדי.
הזמן היחיד בהיסטוריה בו לרוב האנשים העובדים היו תנאים טובים – תזונה ברמה גבוהה, שירותי רווחה, שירותי בריאות, שירותי חינוך, הון עצמי משמעותי, בית משלהם ומשכורת סבירה – היה אחרי מלחמת העולם השנייה. מדינות הבינו אז שבלי מעמד ביניים חזק, חינוך לדמוקרטיה, השקעה ברווחה ופריחה של אינדיבידואליזם – אימוץ אידיאולוגיות קיצוניות, כגון קומוניזם, פאשיזם, נאציזם, הופך לקל בהרבה. ואלו אידיאולוגיות שמפרקות חברות ומובילות אותן לאבדון.
אבל מאיפה היה את כל הכסף לספק לכולם תנאים טובים? חלוקה מחדש של העושר. מסים גבוהים על העשירים היו הנורמה בחברות המערביות אחרי מלחמת העולם השנייה. שיעור המס בארה"ב, על מה שמכונה היום ה-1% (1% האזרחים העשירים ביותר) עמד על 91%.
למרות שזה היה נדיר ביותר שהם שילמו כל כך הרבה, ולרוב שילמו "רק" 40% מס – המטרה של המס העליון הגבוה היה לעודד בעלי עסקים להשקיע בעובדים שלהם, ואז לקבל הנחות והטבות מס על סמך התשלומים וההטבות שלהם לעובדיהם. זה ייצר מצב של אליטה שאחראית לצמצום פערים כלכליים וחברתיים.
