הזעם הקדוש בישראל נוכח ציוצי ההזדהות שהרעיף נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בקרב מי ששנאתם לנתניהו – אומנותם, הוא זעם שלשיטתם ניתן להבינו. שהרי ישנם עניינים פנימיים שביחס אליהם גם ידידים אמורים לגלות איפוק. הבעייתיות שבזעם הזה היא שהוא בא מצד מי שהתייחסו אחרת לגמרי להתנהלות ממשלי ביל קלינטון, ברק אובמה וג'ו ביידן באותו הקשר.
מי שמסתמך על הזיכרון הציבורי הקצר ומציג את התנהלות טראמפ כחריגה, אינו רק צבוע – אלא גם מסוכן. כי המסר שהוא מעביר הוא שמושג הריבונות הינו דבר גמיש. כשהלחץ בא משמאל ומכוון להפלת ממשלת ימין, הוא מתקבל בהבנה ולעיתים בברכה, ורק כשהוא בא מימין כדי להגן על הממשלה, הוא מוקע כהתערבות זרה פסולה.
כדי להמחיש במה מדובר, להלן דוגמית: על פי בדיקת ועדת הסנאט שחקרה ב־2016 את התנהלות ממשל אובמה בבחירות 2015 בישראל, 349 אלף דולר הועברו ישירות ממחלקת המדינה לעמותה ישראלית בשם One Voice, שמטרתה קידום שלום בין ישראל לפלסטינים ולמען שיח אזרחי. לקראת הבחירות שיתפה העמותה פעולה עם V15, גוף פוליטי מובהק, והעמידה את כל משאביה למען קידום מטרתו האחת – הפלת נתניהו. הפרשה זכתה להד גדול בארה"ב ולהתעלמות מוחלטת בתקשורת הממסדית בישראל. אולי בזדון, אולי כי מה שנתפס בארה"ב כחדשה מרעישה, נתפס בישראל כחזרה על המובן מאליו, ולכן נעדר ערך חדשותי.
אבל אין צורך להרחיק עד ימי ממשל אובמה לפני עשור. קיימות המחשות עדכניות יותר. כה אמר לא מזמן, בעידן הנוכחי, איש תקשורת בכיר בתוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג: "הנשיא החליט השבוע להיכנס לאירוע בכל הכוח, וקובע – באופן המשפיל משהו את נתניהו – כי הוא לא יזומן בקרוב לבית הלבן". והוא מוסיף פרשנות ועמדה מלומדות: "כן, זאת התערבות אמריקאית בוטה בעניינים פנימיים. יכול להרגיז, אבל איך לחש מזכיר המדינה בייקר לרבין: 'אמריקה צודקת גם כשהיא טועה'". ומכאן הוא ממשיך לפואנטה: "אנו תלויים כלכלית ומדינית בארה"ב, ולא יכולים להרשות לעצמנו להסתבך עם הידידה הגדולה ביותר שלנו".
אלה היו דברי הפתיח של דני קושמרו למהדורת "אולפן שישי", בשבוע שבו הנשיא ביידן הטיל על נתניהו עונש הרחקה מהבית הלבן כסנקציה בגין רפורמה משפטית חיונית לישראל, שמטרתה להנהיג בחירה דמוקרטית של שופטים במקום שימשיכו לבחור את עצמם. המסר של קושמרו היה ברור: לא חשוב עד כמה ההתערבות של ביידן אינה תקינה – ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך עם נשיא ארה"ב. וצריך להשלים עם ההתערבות הלא תקינה של ביידן, להתיישר על פיה, ולבלום את הדמוקרטיזציה של בחירת שופטים שהרוב בכנסת ניסה להנהיג.
זו הייתה עמדתו החד־משמעית של קושמרו, עד שב"אולפן שישי" האחרון נרשם מהפך בגישתו של קושמרו לתכתיבים וושינגטוניים. בקטע הפתיחה של המשדר האחרון הוא עשה פליק־פלאק מרהיב לאחור, ונופף באצבע נוזפת כלפי נשיא ארה"ב: "אצלנו לא הכל זה עסקאות, כולל עסקאות נדל"ן. במדינת חוק דברים מוכרעים בבית המשפט ולא בציוצים מעבר לים, גם של ידיד אמת". אכן דברים כדורבנות. כל מילה – מלמיליאן.
תגובה ציונית הולמת
אלא שדבריו אלה של קושמרו וזמירות דומות מפי כל בני עדתו, המגמישים עמדותיהם לפי העניין יחד עימו, לא רק ממסמסים את הריבונות שעליה הם מתיימרים להגן, אלא הם גם מקשים דווקא על מי שמזדהים עם ביקורת הנשיא לגופה – אך לא עם האיום שעלול להשתמע ממנה. במילים אחרות, אלה הם הדו־פרצופיות והמוסר הכפול השקופים של קושמרו ועדתו, המולידים את ההתייחסות האמביוולנטית לציוציו של טראמפ.
מצד אחד, ההזדהות המלאה עם ביקורתו של הנשיא טראמפ על מה שמעוללים הליליפוטים המקומיים לענק שנאחז בהגה כדי להוביל אותם בים סוער מאוד לחוף מבטחים. ולא רק הזדהות, אלא גם הכרת התודה לנשיא ארה"ב על מעשיו למען ישראל וגם על עצם אמירתו הברורה ביחס לנתניהו, שנועדה לפקוח עיני עיוורים שבקרבנו. השמעתה ראויה להערכה.
מצד שני, כל רמז ללחץ, שלא לדבר על סנקציות, הוא בלתי לגיטימי בהנחה שכללי המשחק הבסיסיים נשמרים. האם ה"מזועזעים" מהתערבותו הלא מקובלת של טראמפ במלחמות היהודים אינם מי שגייסו את ג'ו ביידן כדי להוקיע את הרפורמה המשפטית שהציע יריב לוין? האם הם לא אלה שהפצירו בביידן להתערב, לאיים, ואף להטיל עיצומים אישיים בלי משפט, ובניגוד לכללי הצדק הטבעי, על בוני יו"ש המסורים?
מי שהתחננו בפני הנשיא להתערב ברגל גסה במלחמות היהודים ולסייע להם במאבקם הפנימי נגד ראש ממשלת ישראל, אינם זכאים לשמץ אהדה או הזדהות. מדובר במלשינים מן הסוג הגרוע ביותר. אלה שתרגמו לפריץ את תעמולת הכזב שהפיצו בישראל בדבר פגיעה בדמוקרטיה, כדי לחבל בבסיס הקרבה בין ישראל לארה"ב, המושתתת על ערכים משותפים שהדמוקרטיה היא גולת הכותרת שלהם.
מלשון ההודעה בעניין הרפורמה שביידן השמיע בזמנו בבהילות שנדרשה ממנו – שמא הרכבת תברח מהתחנה, היה ברור שלביידן אין ולו מושג קלוש מה משמעותה האמיתית "מסכֶּנת הדמוקרטיה" הזו, שאותה ביקר בחריפות על פי הזמנת מגייסיו. שהרי השיטה הישראלית שלוין פעל לשנותה, לו אומצה בארה"ב, הייתה מנציחה שליטה רפובליקנית בוועדה לבחירת שופטים. שישה רפובליקנים מול שלושה דמוקרטים בבית המשפט העליון, לפי שיטתנו הקלוקלת, היו מנציחים שליטה זו.
באופן פרדוקסלי, ציוצי טראמפ הולידו מהפך פטריוטי בקו המערכתי של "הארץ": עד לימים אלה לא יכולת למצוא שם גילויים של זקיפות קומה. ובעקבות ציוצי טראמפ בא לעולם דברו זה של רוגל אלפר: "דרישת הנשיא היא התערבות בוטה בעניינים הפנימיים של ישראל, תוך התעלמות מריבונותה ועצמאותה. הוא מתייחס אליה כאל מדינת חסות, שאפשר לרמוס את חוקיה ושופטיה".
עד לימים אלה המסר היה יותר ברוח שאם אמריקה (ולפניה בריטניה) טועה, זה כנראה בטעות אבל רצוי להתכופף. לאחר המהפך הפטריוטי, הליליפוטים מתהלכים תחת כל עץ רענן עם חבלי עקידה בידם, המותאמים לנטרול גוליברים, בין שמקומיים ובין שעולמיים, משוכנעים שלטראמפ אין מושג עם מי הוא הולך להתעסק. לדעתם, הוא לא מבין שכשמדובר בו לצד נתניהו, התקשורת והדיפ סטייט של ישראל לא קורצו מהחומר של וולודימיר זלנסקי, ג'סטין טרודו, מנהיגי האיחוד האירופי או חנון מצוי אחר.
מוטב לו לטראמפ להפנים שהתגובה הציונית הגאה של השמאל־מרכז הישראלי לציוציו בעניין משפט נתניהו תהא קשה וכואבת. כיאה למי שפוגע ברגשות הלאומיים של השמאל הישראלי. באיזו זכות בא החצוף הזה, עם כל הכבוד לתוארו, ומציב לישראלים מראה אכזרית לגבי איך נתפסת בעולם הצקתם הקטנונית למנהיג המדינה, ומה מעולל משפט נתניהו לדימויה של ישראל, בעיקר בכל הנוגע לשפיותה?
איזה מין ידיד נודניק ומרגיז הוא המתערב הכפייתי הזה בעניינים הפנימיים של ישראל. לא די שעזר לנתניהו לשפר את מעמדו הפוליטי בתמיכתו חסרת התקדים שלו בישראל במלחמה מול איראן, אלא שכעת הוא מוסיף עוון על חטא, פועל בניגוד לחוק הישראלי, ומנסה לשבש את הליכי משפטו של בנימין נתניהו. דונלד, היזהר, גלי בהרב מיארה ויצחק עמית בעקבותיך. כאן זה לא אמריקה.
כאן בישראל כולם שווים, אך יש מי ששווים יותר. בצדק: כי מה שמותר למי שפועל למען האינטרס הלאומי, אסור למי שפועל נגדו. מה גם שמנשיא אמריקאי ניתן לצפות שיבין שבישראל מייחסים משקל אפסי לרצון העם, כי הרבה יותר חשוב מה רצוי לעם. ומה רצוי לעם ניתן לברר בנקל בעמודי הפובליציסטיקה, המשקפים את עמדת האליטות המעצבות את בית המשפט העליון והממסד הפקידותי־משפטי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]
