בעולם שמרגיש יותר ויותר כמו הצגה חסרת במאי, בה דמויות הנבל מנהלות את הדרמה הראשית, והמציאות הישראלית כאילו נכתבה בידי מחזאי אפוקליפטי ששתה יותר מדי ציניות, ההצגה "נשמות" בתיאטרון גשר מגיעה כמו מחזה שכתב מלאך בדיו של כאב וגעגוע. "נשמות" אינה רק הצגה – היא גלגול של זיכרון קיבוצי, תפילה חילונית לחמלה בעולם שמזמן שכח מה פירוש המילה מחילה.
הבמאי (והשחקן המחונן) איתי טיראן בחר להעמיד על הבמה נשמה אחת בשם גרישה, אותו מגלם באופן טוטאלי עד כאב אריאל ברונז. טיראן שולח אותה למסע שהוא המסע של כולנו. אמו, מרינה, בגילומה של יבגניה דודינה הענקית, שעוטפת את הדמות במנעד רחב שבין עדינות לפלדה, מזכירה לנו שאפשר עוד לפעום גם כשהלב חבול משנים של שבר.
בידיו של במאי אחר, "נשמות" הייתה עלולה להפוך למשל תיאולוגי כבד או לפנטזיה היסטורית מתפוררת, אך תחת ידיו של טיראן, שמאז ומעולם ידע לרקוד עם רוחות הרפאים של ההיסטוריה, ההצגה נמתחת בין החיים והמתים כמו חוט זהב על סף קריעה. טיראן אינו מהסס להביט בעין בוחנת על מחזוריות הסבל, על הדחף האנושי לשרוד גם במחיר ויתור על העצמיות, ועל המאבק של נשמה יהודית אחת לזכות בקיום שהוא יותר מתגובה פבלובית לאלימות.
