מצד שני, השקעה במחקר ופיתוח ביטחוני עשויה להניב יתרונות: חדשנות ציבורית בדרך כלל מעודדת גם חדשנות פרטית, והוצאה נוספת של 1% בערך המוסף בתעשייה הביטחונית יכולה להאיץ את פריון העבודה ב-8.3%. דוגמאות לכך הן האינטרנט והאנרגיה הגרעינית, שמקורן במחקר צבאי.
ההוצאה על נשק משנה את מבנה הביקוש במשק. ייצור נשק כיום נחשב לאוטומטי וממוקד, והוא לא צפוי ליצור משרות בהיקפים רחבים. ההערכות מדברות על יצירת 500 אלף משרות נוספות בנאט"ו האירופית, מספר זניח מול 30 מיליון עובדי תעשייה באיחוד האירופי.
מאפייני הלוחמה המודרנית אף מצמצמים את יצירת המשרות: ייצור רחפנים הוא פשוט יחסית, וככל שבינה מלאכותית מתפתחת, כך יצריכת עבודה פוחתת, והרווחים מתרכזים בחברות הטכנולוגיה.
תקציבי הביטחון הגדולים מציבים אתגרי בחירה בין ביטחון, יעילות וצדק חלוקתי. ככל שהתקציבים יגדלו, יש סיכון ללחצים של קבוצות אינטרס שיחפשו להטות את ההוצאה לטובתן, מצב שעלול ליצור בזבוז ותחרות פנימית. לדוגמה, באירופה קיימים כיום 12 סוגי טנקים שונים, לעומת סוג אחד בלבד בארצות הברית – כפילות לא יעילה שמקשה על שיתוף פעולה צבאי.
באקונומיסט מדגישים כי אין חובה חשובה יותר לשלטונות מהגנה על אזרחיהם, אך על רקע הלחצים התקציביים, עליהם לנהל את התקציבים ביעילות, להימנע מפזרנות ולהציג לציבור טיעונים כנים: תקציב הביטחון צריך לשמש למטרה הביטחונית בלבד. לדבריהם, ניסיון למקסם מטרות כלכליות מתוך תקציב אחד יוביל לכישלון בשני התחומים. ללא ביטחון – הצמיחה הכלכלית היא חסרת משמעות.
