גם בחלק השני של הערב לא מאכילים את הקהל בממתקים, אלא במעדנים אקזוטיים לאניני טעם. הפרק הזה מוקדש לאברהם חלפי, שרכטר היה שותף לאלבום המכונן של אריק איינשטיין משיריו, וגם כאן בחרה התזמורת – שעסקה באלבום הזה גם במופע שהוקדש לאיינשטיין – לא ללכת על המובן מאליו. נכון, יש את "צער לך" הנפלא, בדואט של איה כורם ואלון עדר, אורחי הערב, אבל גם: נעימה של רכטר מהצגה שלא עלתה; "אדם בחדרו", לחן שעליו איינשטיין עבד ולא יצא עד כה (גרסה אחרת שלו ראתה אור לפני כמה שנים בהוצאה המחודשת של האלבום, בלחן מוצלח של גיא בוקאטי); "אז מה אם בן אדם" – לאו דווקא מהשירים הבולטים באלבום ההוא – בביצוע של עדר; והפתעה אמיתית: חלמתם על עיבוד של תזמורת המהפכה ל"עטור מצחך"? קיבלתם את "זהב שחור", שיר התשובה של איה כורם, ובביצועה. כבודו של שיר התגובה במקומו מונח, אבל זה בדיוק המקום שבו התבקש היה ללכת על עיבוד אמיץ יותר שמחבר בין שני השירים במין רמיקס, כפי שתזמורת המהפכה כל כך מיטיבה לעשות, שיכול היה באמת לנסות ולומר משהו חדש על שני השירים ולכבד את שניהם. הפעם הם הסתפקו בהתכתבות קצרצרה ברקע, שאוזניים רבות יכולות לפספס. בפרק הזה הגיע גם שיאו של הערב: ביצוע של כורם ל"שיר על יונה בחלוני" (שמשום מה לא הופיע בתכנייה), יחד עם המקהלה. פזמון התוכחה החברתי הזה, מלא זעם קדוש, רתם את התזמורת לביצוע אפי. באיזה אופן, הוא גם החזיר לראש את "דמעת העשוקים" מהפרק הקודם, במין התכתבות מאוחרת.
ומחלפי, לעולם היומיומי יותר של מוהר. כאן אפשר כבר ללקק את האצבעות ולרחף עם המוזיקה, פשוט מפני שהמילים של מוהר מוצאים רכטר במזג הקליל ביותר שלו. גם השמיים מתחילים לחייך עם "יום יפה", החושים נדרכים עם "נגיעה אחת רכה", והכול מסתכם לפינאלה חגיגית: "שוב ושוב" שהופך ל"שוב היא כאן" המושלם, ונפרדים עם "שיר נבואי קוסמי עליז", שיר-החתימה האולטימטיבי של רכטר. התזמורת, המקהלה, כורם, עדר ורכטר עצמו מתחברים שם לרגע קסום שמכיל מצרך כה נדיר כרגע: שביב של אופטימיות.
וזו אולי הגדולה של רכטר כמוזיקאי עם קומה משלו במגדל הפזמון הישראלי: זאת לא רק האסופה הבאמת הבלתי נתפסת של שירים מדהימים, שאפשר להרים ערב שלם גם מהפינות הנסתרות שלה; אלא היכולת שלו לנטוע במאזין תחושה של אופק – מוזיקלי, רגשי, רוחני – שאפשר להביט אליו בהשתאות, ולהוביל אותו אליו, כמו עמוד ענן. היכולת שלו לחבר את כל הקצוות האלה בכזו אלגנטיות, מוכיחה: כל דקה שאפשר לצפות בו על הבמה היא מתנה יקרה מזהב שחור.
