והעולם הזה נע כל הזמן בין לטיפה ללפיתה. רוך וקרבה מתחלפים תדיר בתחושה של מחנק ואימה. כל הזמן מתרחשת איזו תזוזה. הכחול של הים עובר דרך העיניים של הסאלור (מלח) האנגלי ודרך החורים של הגולגולת – ממלא ומרוקן את המחשבה. העולם מתרחב ומתכווץ. מתמלא ונחסר. גל של שמחה והתרגשות – גם מינית, שוטף את המחשבה ואז הוא מפנה את מקומו לתחושה חריפה של סכנה.
הכל נמצא כל הזמן בתנועה. ארגז עץ הפוך על צדו שבו הגיבורה מריומה נתקלת כשהיא מטיילת על החוף עם אחיה, הופך לרגע לבית ואז שב ומתרוקן מהמהות ה"ביתית" שנאחזה בו לרגע. כלומר הדמיון (של המספרת. של הגיבורה) מפיק מהעצמים שהוא פוגש חום וקרבה, ואז שב ומפורר אותם בשנייה. אפילו המילה "פרוצה", ששבה ומופיעה כמה פעמים בתוך הסיפור, נהיית פרוצה לרוח. מוכנה לצאת לים הגדול והפרוע של האפשרויות. להיוולד מחדש מתוך עצמה.
ויש גם לא מעט אירוניה: באיזשהו מקום בהתחלה כתוב על איטליה, שכבשה את לוב מידי התורכים ומידי האסלאם, שהיא ארץ שפותחת "אפשרויות חדשות". עכשיו כולנו יודעים דבר או שניים על אותן "אפשרויות" חדשות – בטח אחרי שקראנו את "בנגאזי ברגן בלזן", הרומן הידוע של יוסי סוכרי המתאר את שואת יהודי לוב בזמן השלטון של איטליה הפאשיסטית.
אבל צריך לומר גם את זה: אצל ערד יסעור המהות המפלצתית שתבוא בערך 16 שנה אחרי הזמן שבו מתרחש הסיפור, לא קוברת לגמרי את המהות האיטלקית החדשה, אלא מוסיפה לה עוד ממד אחר. חמקמק.
ברגעים האלה שבו הסיפור מתרומם מעבר למעגל האישי והמשפחתי, ערד יסעור מיטיבה לתאר את המעבר הזה בין החיים תחת שלטון התורכים לחליפות האלגנטיות של האיטלקים, ואת אפשרות מגעו של הצלב הנוצרי, והיא סומכת על הדמיון והידע שלנו שיוסיף לכל ההתרחשות המתוארת את הצל המאיים של מה שיבוא כמה שנים אחר כך.
ויש כאמור גם את הסאלור האנגלי, שהאח של מריומה עושה איתו עסקים לא ממש כשרים. אותו סאלור הוא גם מעין סופר שכותב על קלף בדיו כחול כצבע הים מעין "ממואר" על קורותיו בכל הנמלים.
