מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" הפכו כותרות על לכידת מרגלים לשגרה. כמעט מדי שבוע אנו קוראים על עצירת חשוד נוסף (או חבורה) בחשד לריגול עבור איראן, על כתבי אישום חדשים ועל פרטים מרתקים על פעילות הביון הכושלת של אותם חשודים – שהם אזרחי ישראל. השבוע הזה עוד לא הגיע למחציתו וכבר התווספו ארבעה חשודים נוספים: מרק מורגיין מבקעת הירדן, יוני סגל ונהוראי עומרי מזרחי מטבריה ובנוסף, דניס ליאחוב מראשון לציון.
היום (שני) דווח כי בהכוונת שב"כ נעצרו שלושה ישראלים, בשתי פרשיות נפרדות, בחשד שביצעו עבור גורמים איראנים משימות העלולות לפגוע בביטחון המדינה. מרק מורגיין בן 33 תושב בקעת הירדן, חשוד כי במהלך חודש יוני עמד בקשר עם גורמי מודיעין עוין, ופעל במשימות שונות בהפעלתו הישירה של הגורם העוין. יוני סגל בן 18 ונהוראי עומרי מזרחי בן 20 תושבי טבריה, חשודים כי במהלך החודשיים האחרונים עמדו בקשר עם גורמי מודיעין ממדינה עוינת, וביצעו משימות שונות – בין היתר צילום קניונים והעברת מידע על כמות מאבטחים בקניון, כמות חנויות, מבנה הקניון ועוד.
אתמול דווח כי תושב ראשון לציון, דניס ליאחוב, בן 30, מואשם כי שיתף פעולה עם סוכן איראני בטלגרם, ביצע עבורו משימות איסוף מידע ותיעוד – וקיבל בעבור כך תשלום דרך ארנק דיגיטלי. פרקליטות המדינה הגישה נגדו כתב אישום חמור, והוא מואשם בעבירות ביטחוניות ובהן מגע עם סוכן זר ומסירת מידע לאויב.
גזר הדין הראשון בפרשות הריגול עבור איראן ניתן בסוף אפריל לאיש העסקים מוטי ממן. בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עליו 11 שנות מאסר. בדצמבר 2024 הורשע ממן בעבירות של מגע עם סוכן זר וכניסה למדינת אויב. ממן הודה כי קיים מגעים, ובכלל זאת פגישות משותפות על אדמת איראן עם סוכנים איראניים שפעלו מטעם גורמי המודיעין של איראן. הוא הסביר את מעשיו במצבו הכלכלי. על פי כתב האישום, במהלך הפגישות של הסוכנים האיראניים עם ממן נידונה האפשרות שהוא יתנקש באישים ישראליים בכירים בישראל, ובכללם ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש השב"כ באותה תקופה רונן בר ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.
בנוסף לאלה, מאז תחילת המלחמה נחשפו עוד פרשות שפורסמו בתקשורת, וקצרה היריעה מלחזור לכל אחת ואחת מהן. אבל יש דבר מה משעשע, כמעט קומי, בפרשות הללו – כל הנאשמים האלה מצטיירים מכתבי האישום יותר כחלמאים גדולים מאשר כמרגלים מתוחכמים. הם מצלמים קניונים, סופרים מאבטחים, מעבירים מידע בסיסי ומקבלים תשלומים קטנים דרך ארנקים דיגיטליים. חוסר המקצועיות שלהם בולט לעין, והוא כנראה מה שהביא למעצרם המהיר. קשה להתרשם מהם כמאיימים באמת על ביטחון המדינה.
אבל יש כאן בעיה. אנו זוכים לקרוא פרטים מדויקים על כל אחד מהדגים הקטנים האלה – שמותיהם המלאים, גילם, מקום מגוריהם, ופרטי הפעילות הגרוטסקית שלהם – פרשה אחרת, חמורה בהרבה, נשארת מוסתרת מעינינו.
בשבעה באוקטובר, ברגע הקשה ביותר של המדינה, הצליח מישהו לחדור לחמ"ל של פיקוד דרום – לקודש הקודשים של צה"ל. לא במקרה, לא בגלל בלבול או כשל ביטחוני רגיל. מדובר במעשה מתוחכם וערמומי שדרש תכנון מוקדם והכנה יסודית. חבר הכנסת אלמוג כהן, שנלחם להסרת צו איסור הפרסום, מתעקש שנגרמה פגיעה קשה לביטחון המדינה.
ובכל זאת, שמו של הנאשם הזה לא פורסם. פרטי הפעילות שלו לא נחשפו. המידע על סייעניו, שותפיו ומפעיליו, ככל שהיו לו כאלה, נותר סוד. צו איסור הפרסום עדיין מוטל על הפרשה, למרות שהרשת מלאה מידע, שמועות ופרטים.
השאלה המתבקשת היא פשוטה: איך זה שאנו יודעים הכול על אותו סגל שצילם קניונים, אך כמעט ולא יודעים דבר על מי שחדר למפקדה הצבאית ביום הקשה ביותר? איך זה שמוטי ממן, שהודה בפגישות עם איראנים אך ככל הנראה לא ביצע פעולות מוצלחות במיוחד, זוכה לכותרות מפורטות, בעוד הכריש שהסתובב במפקדה לצד שר הביטחון ובכירי צה"ל נותר בצל?
הסבר אפשרי אחד הוא שהפרשה הזו חמורה מכדי להיחשף. אולי יש בה פרטים שעלולים לפגוע בביטחון המדינה אם יתפרסמו. הסבר שני שייתכן הוא שהפרשה מעוררת שאלות לא נוחות על כשלים במערכת הביטחון. אולי על מי שהיה אמור לזהות את החדירה ולא זיהה. אולי על פרוטוקולים שלא עבדו. אולי על אמון שהופר. במקרה כזה, השתקת הפרשה היא דרך להימנע מעימות עם שאלות קשות.
אבל יש גם הסבר שלישי, פחות נוח: אולי יש מי שמעדיף להציף אותנו בפרשות הריגול החובבניות כדי להסיח את דעתנו מהפרשה המדאיגה באמת. קל יותר לדבר על דגי רקק שמצלמים קניונים מאשר על כריש שחדר למוקד הפיקוד.
בכל מקרה, הגיע הזמן לשקיפות. הציבור זכאי לדעת מה בדיוק קרה באותו בוקר במפקדת פיקוד דרום. מי האיש שחדר לשם, איך הוא הצליח לעשות זאת, מדוע הוא עשה זאת ומה היו התוצאות. אם מתפרסם מידע מקיף על צלמי הקניונים, אין סיבה להסתיר את הפרטים על מי שחדר לחמ"ל.
הדמוקרטיה הישראלית חזקה מספיק כדי להתמודד עם האמת, גם כשהיא קשה. והציבור חכם מספיק כדי להבחין בין דגים לכרישים – גם כשמישהו מעדיף להראות לנו רק את דגי הרקק.
