כהרגלן במבנים תל-אביביים שכאלה, האגדות שעוטפות את הקיוסק ברחוב לילינבלום נעות ברוח בפלואידיות, מתקשות לספק גירסה אחת יציבה של השתלשלות האירועים, אבל מפצות עם הרבה נתיבים אפשריים. ממליצות בדרכן לבחור קו עלילה, אבל לא להתעקש עליו. להיתפס על סיפור, אבל להתאהב בפנורמה כולה. לעזאזל, אפילו את הפרט הפשוט יחסית של מתי המבנה הזה באמת הוקם מקשטות שלוש גירסאות שונות. 1911, 1920, 1931. מתישהו במהלך שני העשורים האלה זה התחיל, אל תהיו קטנוניים עם תעודת לידה.
וכך, *ככל* הידוע, המבנה קם מתוך מהלך עסקי שנועד לשרת את באי, ויוצאי, סינמה עדן שממול. הוא החליף ידיים ומשימות, שימש במשך שנים חלפן כספים, הוזנח כפי שרק אנחנו יודעים להזניח מורשת אורבנית, שופץ לפחות פעמיים, ניסה לפחות כפול מזה לחזור לייעודו המקורי, ושומר בעשור האחרון באופן מינימלי ולא יותר, מחכה להזדמנות הבאה, אולי להזדמנות האחרונה.
בתחילת דרכו, מספרות הרוחות, ספג הקיוסק פגיעת ברק כפולה(!), עד שהרמז הובן וגג המתכת נוצק מחדש עם בטון, וכולא ברקים מתבקש. מבנה זעיר כל כך, על צומת חבוי כל כך, דורש מזל מסוים מאוד בשביל לקבל עוצמה כזאת של חשמל מהשמיים, ובכל זאת לשרוד. כעת, בניגוד לכל סטטיסטיקה ועם הרבה יותר אנרגיה, מגיע הברק לבקר בפעם השלישית.
