המועד המקורי למתקפה על איראן תוכנן לחול המועד פסח, כך נאמר בתקשורת. אלא שאז כחצי מיליון ישראלים היו בחו"ל, "תקועים" עם ילדים, חששות והוצאות בלתי נתפסות. האמת? גם אם לא יצאתי מהארץ בפסח, המועד הזה לא ממש התאים לי. מי תוקף באמצע חג?
מאוד הזדהיתי עם שי להב, שכתב כאן בשבוע שעבר על כך שאין מי שלא התבאס על כך שהלכו לו התוכניות האישיות בגלל המתקפה. ולמי זה לא קרה? כשאני חושבת על הלילות האחרונים כאן בארץ – על האזעקות החטופות, רעשי היירוטים שהרטיטו את הלב, והנדנוד הבלתי נגמר בין מרחבים מוגנים לחדשות – אני תוהה אם לא היה עדיף להעביר את התקופה הזאת בהוסטל נידח באתונה. מקום שבו הסכנה רחוקה, הזמן רך יותר, והלב לא קופץ מכל רעש בלתי מזוהה.
לגמרי הבנתי את המצוקה של מי שהיה תקוע מעבר לים, הייתה לי אמפתיה עמוקה אליהם. דמיינתי הורים שמנסים להרגיע ילדים כשהם עצמם לא מצליחים להירדם, אנשים שנשארו בלי תקציב להאריך שהות, ששוכבים על ספסלים בשדה תעופה בלי לדעת מתי יחזרו. אני יודעת שזה קרה לא מעט, וליבי יצא אליהם. אבל פה, בארץ, הלילות גם הם לא היו פשוטים. בימים האחרונים מצאתי את עצמי כמו כולם נדרכת מכל רעש. בכל פעם שהטלפון השמיע התרעה, חשבתי פעמיים אם זו אזעקה או רק הודעה. בפעמים אחרות, פשוט נשארתי ערה.
ובכל זאת, בתוך השגרה החריגה הזאת, ניסיתי לחפש רגעים של שפיות. בימים רגילים אולי הייתי יוצאת לטיול בוקר, קופצת לבית קפה. בשגרת החירום הזאת העדפתי לא לעזוב את פתח הבית, מתוך בחירה לא להיות דרוכה כל הזמן. בעידן שבו חדרי מדרגות הם "אאוט" ומקלט הוא מצרך נחוץ, זה כבר לא מספיק להיכנס לאיזה בניין אקראי.
אבל גיליתי משהו אחר. בדיוק כשהשמש מכה בזווית הנכונה באמצע השמיים, יצאתי עם הקפה שלי לספסל הקטן שליד הגינה מתחת לבית. יש שם שיח קטן, שלא הבחנתי בו בחודשיים שאנחנו גרים כאן, רק ביום הראשון של המלחמה, כשהייתי חייבת שמש ואוויר, וכולנו היינו בדריכות של מתי תיפתח עלינו המתקפה. אז שמתי לב שסביבו חגים פרפרים כחולים. בהיתי בהם כמה דקות, והיה נדמה לי שהם מבחינים בי ומעופפים סביבי. מזכירים לי שחופש הוא משהו פנימי, לא משנה איפה את נמצאת ומה קורה מסביב.
טבע בעיניי היה תמיד מרפא לנפש, וחיבור אליו הוא מהות הקיום האמיתי. הוא לא יודע שיש מלחמות, הוא לא מפסיק את השגרה שלו, ומכוח האינרציה של הבריאה הוא פשוט ממשיך כרגיל. זה היה אחד הדברים הכי מעודדים בעיניי – לראות את החיים עצמם נמשכים, למרות ההפגזות, היירוטים והפיצוצים שנשמעו פה ממש קרוב.
גם אם הזכוכיות המנופצות ברחוב מספרות סיפור אחד, הציפורים שמצייצות בחלון בכל בוקר, השמש שצוללת על קו המים במערב, וחמשת הפרפרים שחגים סביב השיח מספרים סיפור אחר לגמרי. גיליתי שהפרפרים עוזרים לי לזכור ששום סיטואציה לא נמשכת לנצח, ובסוף הכול ייגמר. הם באים כל בוקר, באותו הסדר, כאילו כלום לא השתנה גם אם בעיניים אנושיות נראה שהכול השתנה.
יש בי רצון עז להיאחז דווקא עכשיו ברגעים הקטנים האלה, ברגע של שמש, בשיחה עם אנשים, בציוץ ציפור על אדן החלון. ולא כי הם מסיחים את הדעת, להיפך. הם משקפים באור אחר את הקיום שלי בתוך התקופה הזאת. הדברים האלה מזכירים לי שיש לי נוכחות כאן, שיש לי שגרה, שיש לי עדיין אפשרות לבחור, גם אם הבחירות לכאורה מצטמצמות. דווקא כשתחושת השליטה מתפוגגת, הפרטים הכי בסיסיים מצליחים לעגן אותי.
אמרתי את זה בעבר, ונדמה לי שזה נכון גם עכשיו: למרות הצורך הבלתי נשלט להתעדכן בכל דיווח – וגם אני לא חסינה, אני חוטאת בזה לא פעם – אני מזכירה לעצמי ולכם שאף אחד לא באמת יודע. לא הפרשנים הבכירים, לא המומחים, לא מי שמתיימר לחזות את ההמשך. מה שהיה כבר קרה. מה שעתיד לבוא עדיין לא הגיע, ואולי גם לא יקרה לפי התרחישים בפאנלים. כל מה שיש לנו באמת ובלי קלישאה הוא הרגע הזה, ההווה. צעד אחר צעד, נשימה אחר נשימה. בסוף, גם זה יעבור.
