באזור שמזוהה בעיקר עם מעגלים אינסופיים של אלימות, פסימיות היא ברירת המחדל. אך בזכות ההישגים הדרמטיים שישראל השיגה במלחמה הזו, וההקרבה של ישראלים רבים, נרקם במזרח התיכון נוף גיאופוליטי חדש, כזה שנושא עמו הבטחה לשינוי עמוק וארוך טווח. אפשר לקרוא לזה אופטימיות זהירה, אולי אפילו מוקדמת מדי – אבל קשה להתעלם מהסימנים.
המלחמה נגד איראן, שלעת עתה הוכרזה בה הפסקת אש, מותירה אחריה סדר אזורי שונה לגמרי. במובנים רבים, העימות הזה והמלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר ועדיין נמשכת מציינים שינוי מוחלט בדינמיקה במזרח התיכון. הכל התחיל בהחלטה גורלית של יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, החלטה שהציתה תגובת שרשרת ברחבי מה שמכונה ציר ההתנגדות. מה שנראה תחילה כהסלמה נקודתית ואכזרית, התברר בדיעבד כקצה הקרחון של פירוק הברית האזורית שבנתה איראן במשך עשורים.
גם אם הרפובליקה האסלאמית של איראן תשרוד, היא תצא מהמלחמה הזו מוחלשת באופן משמעותי. כפי שזה נראה כעת, הנכסים שהשקיעה בהם טריליוני דולרים לאורך השנים – תוכנית הגרעין, מערך הטילים ארוכי הטווח, ורשת הפרוקסי הענפה שנפרשה בלבנון, עיראק, סוריה, עזה ותימן – נשחקו באופן דרמטי. ההשפעה האזורית שבנתה בעמל כה רב נחלשה.
לישראל יש כעת משימה מיידית: להביא לסיום המלחמה בעזה ולהחזיר את החטופים. אבל גם המשימה הזו מתנהלת היום תחת מציאות אסטרטגית חדשה לחלוטין. משוואת ההרתעה השתנתה, כמו גם מרחב הפעולה האסטרטגי של ישראל.
אך המשמעות האמיתית של הרגע הזה אינה טמונה רק במבצעים נקודתיים, אלא בהזדמנות היסטורית לעיצוב מחדש של המזרח התיכון. הלוחות הטקטוניים של האזור נעים. היחלשותה של איראן ושותפותיה יוצרת פתח להרחבת מעגלי הנורמליזציה. הסכמי אברהם עשויים להתרחב בקרוב ולכלול גם את ערב הסעודית, ואולי אפילו מדינות שנחשבו עד כה בלתי ניתנות להשגה, כסוריה ולבנון.
חיזבאללה, שנשען לאורך השנים על המטרייה האיראנית, עלול למצוא עצמו ניצב מול מציאות חדשה. אותו ארגון שנחשב בעבר לגורם מערער מרכזי באזור, יידרש עכשיו לחשב מסלול מחדש בתוך המערכת הפוליטית השבורה של לבנון. אולי הוא אף יידחק לפירוק מנשקו או להשתלבות פוליטית, דברים שסירב לעשות במשך שנים. ואם יתרחש התרחיש הקיצוני יותר – קריסת המשטר האיראני והקמת הנהגה חדשה ושונה בתכלית – איראן עצמה עשויה לחזור לבימת המזרח התיכון לא ככוח מערער, אלא כשותפה פוטנציאלית בסדר אזורי פוסט־תיאוקרטי חדש.
בתרחיש כזה, מדינת ישראל תעמוד בפני מציאות חסרת תקדים: השתלבות מלאה במרחב, לא רק דיפלומטית אלא גם כלכלית. ניתן לדמיין שותפויות סחר, תשתיות וחדשנות, שיתפרסו מהרי אפגניסטן ועד לחופי תל אביב. הפוטנציאל הכלכלי של מסדרון כזה הוא עצום.
ומה באשר לפלסטינים? הפלגים הקיצוניים, שיאבדו את התמיכה החיצונית, ייוותרו מבודדים. מבחינת השאר, ייתכן שדווקא עכשיו יבשילו התנאים להסדר ביניים ארוך טווח, שיבטיח להם אוטונומיה פוליטית, כמעט ריבונית, וזכויות אזרח מלאות. באקלים אזורי כזה, רעיון של שגשוג פלסטיני, לצידו של שגשוג ישראלי, סעודי, אמירתי, ואולי אף איראני, כבר אינו נשמע דמיוני.
אפשר לראות בכך אוטופיה נאיבית, אבל גם אפשרות להכרה בעובדה שדווקא מתוך עימות ממושך צומחות הזדמנויות חדשות. המזרח התיכון כבר עמד בצמתים דומים בעבר, אך החמיץ אותם. אולי הפעם, לראשונה מזה שנים רבות, מתחברים כל החלקים לתמונה יציבה יותר.
הכותב הוא מנכ"ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
