ביוני 1967 היו האיום בהשמדת ישראל וההכנות ליישומו קרובים למימוש. מערכת הביטחון הכינה אז תוכנית פעולה להסרת האיום, שנשענה על מודיעין מדויק ועל יכולתו של חיל האוויר. אלא שהממשל האמריקאי דרש מישראל לנהוג באיפוק, ניסה להתמודד עם המשבר בדרך דיפלומטית, ונכשל. הנשיא האמריקאי גם לא היה מוכן להפעיל כוח כדי להסיר את האיום מעל ישראל. ראשי צה”ל לחצו על ראש הממשלה להוציא לפועל את תוכניתם הצבאית, שחייבה פתיחה במלחמה, אולם הוא היסס. רק לאחר שוושינגטון הסירה את התנגדותה לפעולה ישראלית יזומה, ראש הממשלה אישר לצה”ל לפעול. ההצלחה הייתה מדהימה.
ההיסטוריה איננה חוזרת, אבל לתהליכים יש מאפיינים שחוזרים על עצמם. ביוני 1967 האופוריה בישראל נוצרה מיד. מחירה לא איחר לבוא. תחילה במרץ 1968 בכראמה, לאחר מכן באוקטובר 1968 במלחמת ההתשה בתעלה. אלא שהחברה בישראל המשיכה להתעלם מהחיישנים שהעידו על התנהלות שעלולה להוביל לפורענות לאומית עוד טרם התרחשותה. היא לא העריכה נכון את מחיר הסגידה שהתפתחה לכוח הצבאי, ולא הייתה ערה למעבר הלא מבוקר משמחת הניצחון הצבאי ומהגאווה על דרך השגתו לשחצנות לאומית מתנשאת ומכשילה.
החברה לא נתנה דעתה להתמכרות שהתפתחה לתחושת “הנס הדתי” ולהתגשמות ההבטחה האלוהית לבעלות ולשליטה על “הארץ המובטחת”. הציבור בחר להתעלם מניצני העימות במישור המדיני בין דת לציונות, בין דת למדינה, בין דת לחוק. השיח הציבורי גם נמנע מלהתמודד עם תקשורת מגויסת ועם תופעות הזלזול בצבאות מצרים וסוריה ובנשיא סאדאת. שיא מחירה של האופוריה התברר באוקטובר 1973.
והיום? נשיא אמריקאי, שנכשל בהבאת הסדר מדיני, אינו ממהר לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית להבאת הסכם שיוביל להסרת האיום הגרעיני האיראני ולהסדר מדיני אזורי. תחת זאת הוא פועל לנכס הצלחה גם לעצמו ומלבה את האש הצבאית, בין שזו תביא להסרת האיום הגרעיני של איראן ובין שלאו. מלחמה עכשיו תחשוף למשך שנים רבות את הישראלים ואת הקהילות היהודיות בעולם לטרור מתגבר ולאירועי נקמה.
ובישראל, רבותיי, האופוריה חוזרת. היא מרקיעה שחקים ומכבה נורות אדומות המעידות על סכנה בקבלת ההחלטות. היא דוחקת מהשיח את כישלון ראש הממשלה: בסרבו ללחץ גורמי הביטחון, לפני 7 באוקטובר, לחסל את ראשי חמאס ולהקים חלופה לשליטת הארגון ברצועה; בהפקרתו את יישובי העוטף למתקפת “חמאס המורתע” שהסתייעה במימון שהוא העביר לחמאס; בהפקירו אזרחים וחיילים לגורלם בשבי מתמשך; בשלהוב השסע הפנימי בחברה הישראלית; בהובלת ישראל לקראת משטר דיקטטורי ובהסתה נגד המוחים על כך.
ולאלה מצטרפות הסגידה ליכולת הצבאית של “ישראל השולטת בשמי טהרן” ותחושת הנס הדתי המתקבעת כמדיניות משיחית של ממשלת ישראל, ומתבטאת בהחלשת החברה ובפגיעה בערכי יסוד שלה.
הכותב הוא היסטוריון, החוקר את ההיסטוריה המדינית של ישראל
