ינואר 1991. מדינה שלמה עוצרת נשימתה. אזעקות ראשונות מפלחות את האוויר בלילה, ואז — בום. ולא אחד. מטחים של טילים עיראקיים נוחתים על ערי ישראל. בתים רועדים, לבבות דופקים. אין צבע אדום, אין כיפת ברזל. רק הנחיות ברדיו: "היכנסו לחדר האטום, חבשו את המסיכות, סגרו את הדלתות, שתו מים". מי שצריך לעשות – עושה. ואנחנו? מחכים.
זה היה רגע מכונן, תודעתי. רגע אחד ארוך שבו הפכנו לאובייקטים בסיפור עולמי שנכתב בידי אחרים. הפכנו שותקים, סופגים, לא פועלים. הייתה בזה הקלה זמנית, כמעט ילדותית: לא עלינו המלחמה הזו. שמישהו אחר יטפל בזה. אבל מתחת לפני השטח נצרבה תודעה: ישראל, עם כל כוחה ונחישותה, בחרה לא להגיב. בחרה להבליג. ואולי מאז, באופן מודע או לא, השתרשה בנו מין הבנה: לפעמים, להבליג זה הכרח. לפעמים, זה נוח מדי.
עם השנים, תודעת ההכלה הפכה כמעט לדוקטרינה. לא מגיבים מיד על רקטה – מנסים להכיל. לא מגיבים על טרור בגבול – מזהירים. המערכת הפוליטית מתנהלת בזהירות, השיח הציבורי מתמקד ב"ניהול הסיכונים". הוויכוח אינו על מה עושים, אלא על איך מגיבים. אבל מאז 7 באוקטובר משהו השתנה. הטבח ומלחמת "חרבות ברזל" לימדו את ישראל שיש רגע שבו ניהול איננו מספיק. אי אפשר להמשיך ולנהל מלחמות התשה בלי לשאול: לאן כל זה מוביל? האם המצב הזה, שבו אזרחים רצים לממ"ד פעם בחודשיים, צריך להימשך? לראשונה, יותר ויותר קולות במערכות הביטחונית והפוליטית החלו לומר בקול רם: לא עוד הכלה. לא עוד תגובה מינימלית. הגיע הזמן לעצב מציאות – לא רק לנהל אותה.
והגישה הזו מחלחלת גם לאזרחים. עשרות יוזמות אזרחיות פורחות דווקא ברגעי משבר: מערכים עצמאיים לתמיכה בלוחמים, רשתות שמסייעות לתושבים תחת אש, מערכות של סולידריות בין מגזרים, קהילות ואנשים שלא מחכים ש"ידאגו להם" – אלא יוצרים פתרונות בעצמם. זהו שינוי תודעתי עמוק. מחדר אטום שבו מחכים להנחיות לכיכר העיר שבה יוזמים, מקימים, דורשים, משפיעים. המעבר הזה, מ"מדינה מגיבה" ל"מדינה יוזמת", אינו מוגבל לביטחון. הוא נוגע לחינוך, לבריאות, לכלכלה, למשילות.
מדינה שלא מחכה שהמצב יסתדר מעצמו. מדינה שמעזה לשאול: מה צריך להשתנות? מה אפשר לתקן? ואיך עושים את זה – לא מחר, לא בכנסת הבאה, אלא עכשיו. הימים ההיסטוריים שבהם אנחנו, מדינת ישראל, משנים את המאזן ומתנהגים בשמי טהרן כבשלנו, הם רגע מכונן. ישראל עומדת היום בנקודת מבחן: האם נוכל להפוך את השינוי הזה לתודעה ארוכת טווח? האם נצליח לעבור ממדינה שבונה "מענה" למדינה שבונה חזון? האם נצליח לא רק לשרוד את ההווה, אלא לבנות את העתיד? ייתכן שהתשובה תלויה בנו יותר ממה שחשבנו. לא רק בממשלה, אלא באזרחים, במנהיגות המקומית, בעיתונות, בחינוך, בתרבות.
הכותבת היא ראשת עיריית בית שמש לשעבר
