מי שלא ראה במו עיניו, יתקשה להאמין מי כתב את הדברים הבאים: "ההחלטה לפתוח במלחמה כולה של נתניהו. הוא נודע כל השנים כמי שנרתע מכל החלטה צבאית שכרוכה במחיר בנפש ובדרישה לאחריות. והנה הוא מחליט, הוא אחראי, והקרדיט כולו שלו. נא לא לגמד את חשיבות ההחלטה. יכולה להיות לה משמעות היסטורית. 'החלטה בן־גוריונית' נהגו פעם לכנות החלטות כאלה".
את אלה המילים לא כתב יעקב ברדוגו, אלא נחום ברנע, שהוסיף כי "ייתכן שטעינו בו, ייתכן שהוא השתנה". מי היה מאמין שכך יתבטא ברנע. מסתבר שכשמטוסי צה"ל שולטים בשמי טהרן, השמיים הם הגבול. נחום ברנע עוד ילמד בדרך הקשה שאם יש דבר שמוציא את הרל"ביסטים למיניהם מדעתם הוא השוואת בנימין נתניהו לדוד בן־גוריון. אני מוכרח להודות שאני דווקא שותף לתיעובם את ההשוואה. אלא שאני שותף לה משום שלדעתי ההשוואה עושה עוול לנתניהו.
אמת, בן־גוריון נתפס כבונה המדינה. אין פלא בכך. 15 שנותיה הראשונות של ישראל היו עידן של מהדורה אחת, בערב, 100% רייטינג, שראש הממשלה מאשר אישית כל מילה בה. פולחן אישיות חסר מעצורים וגבולות. בלי תקשורת עוינת, בלי הפגנות, בלי רדיפה מתמדת מצד פקידים, מבקרים, פרקליטים וחוקרים.
כדי להמחיש את הפוטנציאל של פולחן אישיות שיטתי, כדאי להרחיק לארגנטינה. שם תשע שנות פולחן אישיות בספרי הלימוד ובחוצות לחואן פרון החזיקו אותו בשלטון מ־1946 ועד 1955. אבל כשמהפכה צבאית הגלתה אותו, התברר שניתן להוציא את פרון מארגנטינה – אך לא מנשמות הארגנטינאים.
וכך, 18 שנה לאחר שהוגלה והכמיהה לפרון רק העמיקה והתרחבה, נאלץ המשטר הצבאי להיכנע לרצון הציבור. פרון שב למולדתו כשאומה שלמה יוצאת לרחובות להריע לו. ברומא מנהיגים שפולחנם חצה עומק וזמן מסוימים הוכתרו כאלים. בן־גוריון נתפס בעיני דור שלם של תלמידים ועולים כדמות מיתולוגית.
מהמיתוסים לעובדות: הכלים לבחינת האירועים שבנו את המותג "הכרעה בן־גוריונית" היו בידינו עוד לפני מהפכת המידע. הביוגרפיות של שבתי טבת, מיכאל בר־זוהר, מחקריו של פרופ' זכי שלום וזיכרונותיו של בן־גוריון עצמו, מציירים תמונה שונה מהמיתוס.
בדיקה מדוקדקת של ההיסטוריה בת 128 השנים של המפעל הציוני מהזווית של הכרעות קשות שקיבלו מנהיגים ברגעים גורליים, אינה מאירה פנים לבן־גוריון. הרצל, חיים ויצמן, זאב ז'בוטינסקי, ברל כצנלסון, חיים ארלוזורוב, מנחם בגין, משה שרת, לוי אשכול, עזר ויצמן, משה דיין, גולדה מאיר, יגאל אלון, יצחק רבין, אריאל שרון, היו לא רק שחקני מפתח – אלא ברובם גם שחקני קלאץ' המגיעים לשיא יכולותיהם ברגעי משבר. בן־גוריון בנה תשתיות חיוניות לרגעי הכרעה, אבל דווקא אז נהג לקרוס עם חום למיטתו, לשדר לחץ ולהעביר החלטות, אם בכלל, על חודו של קול.
הרגע שקיבע את בן־גוריון לעד בהיסטוריה הוא ההכרזה על הקמת המדינה, בעקבות ההחלטה במנהלת העם, שלמען האמת הייתה מובנת מאליה ומי שהכריע לקבלה היה בכלל משה שרת. קדמו לה לחצים לדחייתה על רקע איום בפלישה ערבית, חשש ממהומות בקרב ערביי ישראל ותסריטי אימה מכל כיוון של מרחץ דמים חסר תקדים שתחולל ההכרזה.
הרוב בהנהגה הישראלית היה מפוחד ותמך בדחייה. למרבה המזל התעקשה בריטניה שלא לדחות את תאריך סיום המנדט שעליו הוחלט בפרלמנט אפילו ביום אחד. יש הטוענים שהיה זה בלחצו של עבדאללה מלך ירדן, שלטש עיניו לסיפוח יהודה ושומרון לממלכתו כגדתה המערבית. משהבין שאין פתרון לסוגיית החלל השלטוני שייווצר עם עזיבת הבריטים, נטש שרת, בלית ברירה, את תומכי הדחייה שעימם נמנה – והטה את הכף בעד ההכרזה.
בכייה לדורות
על חלקם של בן־גוריון ושרת בהכרעות באותה שנה, 1948, ניתן ללמוד מהחלטה היסטורית גורלית נוספת שנותרה חסויה שנים ארוכות, ורק כינויה, "בכייה לדורות", דלף לעיתים. מדובר בשתי החלטות היסטוריות שהתקבלו במהלך הקרבות ברוב מזערי. האחת הייתה כאמור ההחלטה הגורלית ביותר מאז שקבע דוד את בירתו בירושלים – לחדש את הריבונות של העם היהודי בארצו לאחר 2,000 שנה. השנייה – ההחלטה להימנע מכיבוש יהודה ושומרון שנתקבלה ביום 26 בספטמבר 1948.
בן־גוריון אומנם הצביע בעד כיבוש יהודה ושומרון, אך ברוב של קול אחד, שישה מול חמישה, דחתה הממשלה הזמנית את ההצעה. בהצבעה הזו הוביל משה שרת את ההתנגדות בטענה שארבעה חודשים לאחר הקמת המדינה, אל לישראל להתגרות באו"ם ובעולם.
לאורך שנים הגדיר בן־גוריון את ההחלטה הזו "בכייה לדורות". בזיכרונותיו כתב כי החליט להימנע מפרסום ההחלטה במשך שנים כי לא רצה לבייש את חברי הממשלה שהתנגדו לה. לימים כתב מכתב לחבר הכנסת הרצל ברגר בגנות התנגדותו של שרת: "פעם בימי הממשלה הזמנית משה הכריע בקול אחד שלו, נגד דעתי, וגרם לפי הכרתי לבכייה לדורות, ואני יודע שאחר כך הצטער על כך".
היה זה ביוני 1965, שנתיים לפני שחרור יהודה ושומרון. אלא שיודעי דבר לא משוכנעים ששרת הוא שקיבל את ההחלטה. לטענתם, בן־גוריון לא נלחם על עמדתו כפי שידע להילחם כשרצה. בין היתר הייתה זו דעתו של מזכיר הממשלה דאז זאב שרף. ב־1982 נשאל על כך יצחק רבין והשיב: "האם בן־גוריון באמת רצה? פורמלית הוא הצביע בעד המבצע… אבל הניסיון אז הוכיח שכשבן־גוריון רצה, הוא היה יכול להעביר את ההחלטה".
המסקנה ברורה: מנהיג, בהצבעה גורלית, מצביע בעד מבצע שאינו רוצה בו, ואחר כך מאשים את מוביל ההחלטה כאחראי לבכייה לדורות. זוהי מנהיגות או עסקנות במרעה? גם יגאל אלון בריאיון ב־1977 טען כי לצה"ל הייתה יכולת במלחמת העצמאות להשתלט על שטחים נוספים מארץ ישראל, אלא ששיקולים פוליטיים הנחו את בן־גוריון להימנע מכך. גם רבין אמר שיחסי הכוחות הצבאיים השתנו בזמן המלחמה ושבספטמבר 1948 הייתה לישראל עליונות צבאית ברורה, ולכן אינו יודע מדוע לא בוצע כיבוש יהודה ושומרון. במבט לאחור, בספטמבר 48' כשל בן־גוריון כמנהיג. הגדרתו את ההחלטה שלא לשחרר את יו"ש כבכייה לדורות היא ממש הודאת בעל דין. הרבה דם היה נחסך לו נחלת אבותינו וערי אלוהינו היו בידינו כבר ב־1948.
אבל זה לא הסוף. היה זה אותו יצחק רבין שבא כרמטכ"ל צה"ל ערב מלחמת ששת הימים אל מיטת חוליו של זקן השבט לשאוב עידוד ערב המלחמה, ויצא ממנו במפח נפש, שטוף ונזוף על התנהלותו הרת האסון מול הסורים, ומוזהר מפני הובלת ישראל לבידוד בינלאומי. לאחר הפגישה ה"מעודדת" יצא לחופשה בגין "הרעלת הניקוטין" שהוציאה אותו מכלל פעולה על סף המלחמה.
במבצע סיני היה זה דוד בן־גוריון שדיבר על מלכות ישראל השלישית, רק כדי להתקפל בבושת פנים מול לחצו של הנשיא דווייט אייזנהאואר ואיומי הטילים של ראש ממשלת ברית המועצות המרשל ניקולאי בולגנין. היה זה בן־גוריון שזומן דרך כניסת העובדים ואנשי השירות לבית הלבן לפגישה קצרה עם הנשיא ג'ון קנדי, שביקש מענה לאי אילו שאלות הבהרה בנוגע למפעל בדרום הארץ. בן־גוריון המבוהל הבטיח לבדוק ולשוב בהקדם עם תשובות, ועם שובו לארץ התפטר.
לוי אשכול נפגש עם לינדון ג'ונסון, יורשו של קנדי שנרצח בינתיים, בחוותו בטקסס, ובמהלך סיור איכרים בחווה הסביר לג'ונסון, שעימו הצליח למצוא שפה משותפת באנגלית מתורגמת מיידיש, שהמפעל מייצר טקסטיל בלבד, אבל חיוני לשמור זאת בסוד כדי שלא יתפוגג אפקט ההרתעה מפני ייצור מסוג אחר המיוחס בטעות למפעל. ג'ונסון התפעל מהרעיון, השניים החליפו עוד אי אילו הלצות, קריצה או שתיים, והמשבר שהפיל את בן־גוריון היה כלא היה.
אבל כל הכישלונות הללו מחווירים מול הכישלון הכי גדול של בן־גוריון ב־1935, כאשר הגיע להסכם היסטורי עם זאב ז'בוטינסקי על שיתוף פעולה ליציאת אירופה ולהקמת צבא יהודי, ולא הצליח להעביר אותו במשאל חברים בהסתדרות. על הכישלון הזה, יותר אפילו מהתותח הקדוש, ההיסטוריה לא תסלח לו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
