דמיינו לוח שח-מט ענקי, אבל במקום כלים מעץ מתגלגלים עליו רקטות, פוסטים בטיקטוק, הפגנות בכבישים ודד-ליינים בבית הלבן. מעל הלוח תלוי שעון משחק, ובכל פעם שמחוגיו זזים התמונה משתנה לפני שמישהו בכלל נגע בכלי המשחק.
בעשור האחרון, מאז “צוק איתן” ועד הקרבות של 2025 מול איראן, בנימין נתניהו למד לתזמן את המחוגים האלה כך שיסייעו לו לזנק ממשבצת עליונות אחת לבאה. הוא עושה זאת לא רק באמצעי לחימה או נאומים, אלא גם דרך מניפולציה על תהליכי קבלת החלטות אנושיים ועל ציפיות היריב, בדיוק כפי שמתארת תורת המשחקים: אתה מחליט, אבל גם חושב מה הצד השני יחשוב על ההחלטה שלך – ולהיפך. משיכת זמן הופכת מכלי דחייה טכני למהלך אסטרטגי שמקצר את נשימת המתחרה.
הלקח הראשון הגיע בקיץ 2014. במהלך “צוק איתן” הקים משרד החוץ עמודי פייסבוק בשבע שפות וניסה “להסביר” את הלחימה לגולשים בעולם, אלא שהאלגוריתמים של אותה תקופה תעדפו מונדיאל וסלפי-סטיקים: ההסברה הישראלית טבעה בפיד בין לאומי צעיר מדי להבנת קונפליקטים מורכבים. נתניהו הפנים: עד שתהיה דיגיטציה מלאה, אי אפשר להפוך זמן לנשק אפקטיבי ברשת.
ארבע שנים אחר כך, ב-30 באפריל 2018, הוא תפס את המומנטום. במצגת “Iran Lied” הוא הוציא לבמה ארגזי דיסקים וקלסרים, והכריז שהאיראנים הסתירו את תוכניתם הגרעינית. החומר לא היה חדש, אך העיתוי היה מושלם: שבועות אחדים לפני שהקונגרס האמריקאי הכריע אם לפרוש מהסכם הגרעין. במקום עוד נאום, נתניהו “הקפיא את השעון” של וושינגטון, והכתיב את סדר היום התקשורתי בדיוק כשמחוקקים רצו נגד דדליין.
המהלך הבא, הסכמי אברהם ב-2020, הראה כיצד “שעון זמן” יכול לגייס גם תשוקה ולא רק פחד. איחוד האמירויות ובחריין חששו להחמיץ גל השקעות ותיירות, ועשו צעד נועז של נורמליזציה עם ישראל. תחושת “FOMO אזורי” דחפה אותם לחתימה מהירה, ופתחה בפני נתניהו זווית תמרון חדשה – עליונות כלכלית בנוסף לצבאית.
ואז, בתחילת 2023, רפורמת מערכת המשפט הוציאה מאות אלפים לרחובות. מדוע הישראלים חזרו להפגין שבוע אחר שבוע? אז ככה: תאוריית הזהות החברתית קובעת שאנשים פועלים בכוח כשהקבוצה שלהם נתפסת כמותקפת. הדגלים הכחול-לבן וההמנון המשותף מחזקים את תחושת “אנחנו מגִיני הדמוקרטיה”, שבתורה מסייעת בוויסות, בהרגעה ובהעצמה אינדיבידואליים.
שנית, רעיון היעילות הקולקטיבית מלמד שהמוחים ימשיכו לבוא כל עוד הם מאמינים שהמאמץ משפיע, וכל עיכוב חקיקה הוא “בונוס” שמטעין מוטיבציה. לבסוף, נורמות הדדיות – “אם החברים שלי שם, גם אני”. אלו הופכות את מוצאי השבת לטקס אזרחי קבוע. תחת אור הזרקורים הבין לאומי נתניהו מציג את המחאה כהוכחה חיה שישראל איננה דיקטטורה – ומהר מאוד המשוואה מתהפכת: הפגנות משמרות לגיטימציה חיצונית, בעוד התמשכות הוויכוח שוחקת את כוחה של ההתנגדות מבפנים.
חשוב לציין, אפקטים חברתיים אלו ונוספים הם (לעניות דעתו של כותב הטור) הסיבה שביבי אינו מושא הכעס הלאומי, אלא אפקט ברירת המחדל שהציב בפני ישראלים כה רבים. אזרח שרוצה להתנגד למלחמה או להביא לסיומה נדרש להתנגד לכוחות חברתיים ולהסתכן בתחושת חוסר שייכות וקונפליקט פנימי עצום.
בשבעה באוקטובר 2023 פרצה מלחמת “חרבות ברזל”, והזירה הדיגיטלית נהייתה חזית של ממש: בוטים, דיפ-פייקים וסרטוני קרב שודרו בזמן אמת, והאלגוריתם, שמתגמל תכנים מעוררי זעם ופחד, הפך למכונת דלק משני הצדדים. ישראל הקימה חמ״ל אונליין שמנטר טרנדים 24/7 ומשגר תגובות מוכנות ברגעי השיא, כי מי שמעלה ראשון את הסרטון – קובע את הנרטיב.
עד קיץ 2025 העימות עם איראן זינק מדרגה: תקיפת מתקני פורדו, ירי טילים לעבר חיפה וכתבות דחופות על “חלונות זמן” קצרים לפני הידרדרות כוללת. גורמי מודיעין במערב מעריכים שהמבצע הישראלי דחה בכמה שנים את תוכנית הגרעין של טהרן. במקביל, הפיד הגלובלי כבר מותש, והקליקים נודדים מהר יותר לתוכן בידורי. גם זה משחק זמן: נתניהו מעריך שמנהיגות בין לאומית שנשחקת מרצף סרטוני זוועה תחזור לשולחן המשא ומתן עם דרישות רכות יותר.
כך הפך האלגוריתם למלכה חדשה בלוח, מהירה מכל דיפלומט או טיל. פוסט מחודד מוכפל בתוך דקות ועולה שוב ושוב בפידים, ולכן כל הצדדים מעלים תכנים קיצוניים כדי לא להיעלם. נתניהו למד לנצל את הלולאה – גם במחיר הסלמה פנימית.
בסופו של דבר, כל המהלכים – מהוֹקרת הפיד העולמי ועד ניהול ההפגנות כאירוע מתגלגל – מצטרפים לפסיפס שבו הזמן הוא המטבע הקובע. כאן נכנסת גם הברית הייחודית של נתניהו עם דונלד טראמפ. בטריו ארצות הברית-ישראל-איראן – וושינגטון מציגה לעין דיפלומטיה בלבד, ישראל לוקחת על עצמה את המלקות הצבאיות, ואיראן נאלצת לשחק בו-זמנית על שני לוחות – מדיני מול אמריקה וצבאי מול צה״ל.
חלוקת התפקידים הזו יוצרת חלון הזדמנות נדיר: כל דקת שחיקה נוספת בזירה הדיפלומטית שבה האמריקאים “נותנים צ’אנס לשיחות” מלוּוה בפעולה ישראלית שמזיזה את הלוח בפועל. כך הופכת משיכת הזמן של נתניהו לכלי אסטרטגי שמאפשר “לשנות את הכללים” בלי להצהיר על כך רשמית. ישראל מרוויחה עוד שנים של עליונות ביטחונית, ארצות הברית שומרת על תדמית של מתווכת, ואיראן נאבקת עם שעון שמתקתק בשני קצבים מנוגדים.
החברה הישראלית אומנם משלמת בעייפות ובקרעים פנימיים, אבל בעיני נתניהו (וזה אולי סוד כוחו) זו תמורה הגיונית למהלך שיכריע את הצדקתה הקיומית של מדינת ישראל דורות קדימה.
יובל היימן, בוגר תואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת רייכמן, מתמחה בקבלת החלטות וכלכלה התנהגותית של זמן. בשנים האחרונות יובל עובד בחברות הייטק ומלווה יזמים ומנהלים במיפוי חסמי צמיחה, פערים ארגוניים ובתהליכי קבלת החלטות.
