מה חושף ניתוח שפת הגוף של חמינאי על המנהיג שרועד מפחד

דיקטטורים מרתקים אותנו באופן כמעט מחליא. משהו בדמויות הקשות והמלאות עד אפס מקום בגרנדיוזיות נרקיסיסטית, ובמקרה של עלי חמינאי אולי אפילו גם באלימות פסיכופתית – מצית סקרנות שלא ניתן להתעלם ממנה. התופעה מעוררת שאלה מטרידה: איך המין האנושי חוזר שוב ושוב על אותה טעות היסטורית קטלנית? איך אנחנו מאפשרים לרודנים כאלה להתפתח, ולמעשה גם בוחרים בהם – רק כדי לגלות מאוחר מדי שהם גוררים את עמם ואת העולם כולו לתהום?

יש גם משהו מתוק במיוחד בצפייה בנפילתו של אויב. אמנם עוש לא הגענו לשם, אך הסימנים מצביעים על כך שאנחנו קרובים מתמיד לרגע הזה.

אמש, שני אנשים יקרים לליבי התעקשו שאני חייבת לראות את הריאיון החדש של חמינאי. האחד – יוסף חדד, המסבירן הלאומי, ומירי שלי, שמנהלת את הרשתות החברתיות שלי כבר שנים. הציפיות שלי מאותו ריאיון היו ברורות: מנהיג רשמי, כריזמטי, משדר כוח ובטחון עצמי. אבל המציאות הייתה הפוכה לחלוטין. במקום הדרקון האיראני צפיתי ארנב מפוחד שבקושי מאמין למילים שיוצאות מפיו.

לא צריך תואר במדעי ההתנהגות כדי לזהות את הסדקים, אבל ניתוח מעמיק של שפת הגוף שלו חושף אמת מרתקת: הטיראן מטהראן, שהצליח במשך עשרות שנים להטיל אימה על העולם, מתגלה כעכבר קטן הרועד בצלו שלו.

כשהגוף חושף את השקר: מיקרו-הבעות שחושפות את האמת

בפתיחת הנאום, חמינאי עוסק במלאכה מוכרת – שבחים נרגשים לעם האיראני, ה"חזק והאיתן". המילים זורמות – חלקות ומתוקות, אך חבל שהגוף שלו מספר סיפור אחר לגמרי.

בזמן שהמנהיג העליון מדבר על העם האיראני הנהדר והחזק, הוא חוזר שוב ושוב על תנועה אחת קטנה אך חשופה: הרמת גבות קלה. זוהי מיקרו-הבעה קלאסית של הפתעה – ובמקרה הזה, הפתעה מהמילים שיוצאות מפיו. הגוף שלנו מגיב תמיד, ללא יוצא מן הכלל, למילים שאנחנו זורקים לאוויר. זהו מנגנון אוטומטי שלא ניתן לשלוט בו באופן מודע. וחמינאי? הוא מופתע שוב ושוב ממה שיוצא מפיו, מהשבחים האין-סופיים לעמו. הפה אומר דבר אחד, אבל המוח – והגוף – חושבים בדיוק הפוך.

זוהי עדות מדהימה לפיצול הפנימי של המנהיג: בעוד שהוא נאלץ להציג חזית של כוח ותמיכה עממית, גופו חושף שהוא עצמו לא מאמין לרטוריקה שהוא מפיץ.

"העם היקר" שמעורר זעם: כשהכעס בורח מהשליטה

ויש עוד דוגמה מובהקת לפער בין המילים למציאות הפנימית. בכל פעם שצמד המילים "עמנו היקר" יוצא מפיו של חמינאי, אנחנו עדים למיקרו-הבעה של כעס ברור. הפנים מתכווצות לשברירי שנייה, הלסתות מתהדקות, והעיניים מצטמצמות – כל הסימנים הקלאסיים של רוגז לא מסונן.

המסר האמיתי נחשף בבהירות מטרידה: המנהיג העליון כועס על העם האיראני. הכעס הזה עולה אוטומטית כל פעם שהוא נאלץ להתייחס אליהם כ"יקרים" – כאילו המילים עצמן מעוררות בו תגובה של זעם בלתי נשלט. ה"עם היקר" הוא ביטוי חלול הנאמר מתוך כפייה פוליטית, אבל הגוף לא יודע לשקר כמו הפה.

זוהי תובנה מטרידה לגבי המצב הפנימי של הרודן מטהראן: איש שרותח מזעם על האנשים שהוא שולט בהם, אולי בגלל שהם לא עומדים בציפיות שלו, או בגלל המחיר שהוא נאלץ לשלם עבור שלטונו. הזעם הבלתי מודע הזה חושף את המתח הפנימי – חמינאי כועס על העם שלו, ולא מצליח להסתיר זאת למרות כל המאמצים.

כשהגוף מכחיש את השקר: "לא, זה לא האויב – זה אני"

עוד רגע מביך במיוחד מתגלה כאשר חמינאי טוען שהאויב הוא זה שכפה על העם האיראני את המלחמה הנוכחית ואת המצב המאתגר. "האויב ייצר את המצב הזה", הוא אומר – וברגע שהמילה "ייצר" יוצאת מפיו, שוב בורחת לו מיקרו-הבעת ההפתעה המוכרת. אותה הרמת גבות אותה חשפנו קודם – גם הפעם, הגוף שלו מופתע שוב ממה שיוצא מהפה שלו.

אבל ברגע הזה יש בונוס נוסף: בסיום המשפט, הראש שלו נע בתנועת ניעור עדינה – כן, הוא עושה "לא" בראש. הגוף שלו מכחיש את האמירה שהוא זה עתה השמיע!

טיפש הוא לא, והוא יודע בדיוק מי יצר את המצב הקטלני הזה – הוא עצמו. המוח התת-מודע שלו מסרב לקבל את השקר, ומביע את התנגדותו בתנועת הניעור הקלה. בעוד הפה מפליט תירוצים חלולים, הגוף אומר את האמת: "לא, זה לא האויב שיצר את המצב הזה – זה אני".

הדפוס החוזר: כשהגוף לא מפסיק לחשוף את השקר

וכך זה ממשיך לאורך כל הנאום – מעגל קסמים מביך של שקרים וחשיפות. חמינאי משתמש במילים גדולות ונפוחות: "אומה מכובדת", "עם אמיץ", "בעלי הבנה נעלה". המילים מתגלגלות כמו פניני תעמולה מושלמות. אבל שוב ושוב, בכל פעם מחדש, הוא נראה מופתע ולא מאמין למה שיוצא מפיו.

יש עוד המון דוגמאות כמו זו שמפוזרות לאורך הנאום, אבל אני חושבת שכבר הבנתם את התמונה. חמינאי לא מאמין לאף מילה שיוצאת מפיו על העם שלו. הוא נאלץ לשחק תפקיד, לקרוא תסריט של מנהיג המוקיר את עמו, אבל הגוף שלו מסגיר אותו שוב ושוב. זה מנהיג ששחקן הוא לא, ושקרן הוא כן.

כשהשלום הוא רק תחבולה: מה חושף ליקוק השפתיים על הכוונות האמיתיות

היום בבוקר נחשפתי לידיעה שחמינאי מבקש לחזור לשולחן המשא ומתן כדי להפסיק את התוקפנות הישראלית. כאדם שוחר שלום, אני בדרך כלל מאמינה שעדיף לדבר מאשר להילחם – בטח כשמדובר במלחמות שהורגות חפים מפשע. אבל במקרה הזה, אם הייתי בקבינט הביטחוני, הייתי ממליצה להמשיך לכתוש בכל הכוח. למה?

תראו מה קורה כשחמינאי מדבר על משא ומתן עם ארה"ב. הבעת הפנים שלו מתמלאת בוז וסלידה מעצם הרעיון, ומיד אחר כך – ליקוק שפתיים מובהק. בשפת גוף, בסיטואציה הזו, זה אומר בלימה עצמית: הוא בולם את עצמו מלפלוט מה שהוא באמת חושב על המשא ומתן.

המסקנה חדה כתער: הוא עושה את זה רק כי אין לו ברירה. אין לו שום רצון אמיתי לשלום – הוא רוצה דם ומלחמה, והשמדה של העם היהודי וארה"ב. זוהי הוכחה שכל בקשת השלום היא תחבולה זמנית של אדם שנקלע לפינה. ברגע שהלחץ יקל – הוא יחזור למטרותיו האמיתיות.

לסיכום: בואו נחגוג על דמו של הפחדן מטהראן

ועכשיו, הרשו לי לחגוג על דמו של חמינאי – ויותר מכך, אני מזמינה אתכם לחגוג יחד איתי. למה? כי חמינאי מפוחד ומבוהל כמו ילד קטן. הוא מכריז בגאווה ש"האומה האיראנית לעולם לא תיכנע" – ומיד משפיל מבט, מוריד את הגבות ומרים אותן שוב. בשפת גוף זה נקרא "הורדת מסך" – סימן מובהק לשקר. אז הוא לא כזה חזק בכלל, לא?

כשהוא מדבר על "התוקפנות הישראלית", הוא מלקק שפתיים במהירות – והפעם זה קשור לפחד מובהק. ומיד אחר כך הוא עוצם עיניים עצימה מלאה, מסרב לפקוח אותן לרווחה כדי לראות את אותה "תוקפנות". דמיינו שמשהו ממש מפחיד אתכם – האוטומט שלנו הוא לעצום עיניים כדי לא לראות, כדי לסלק את הפחד. זה בדיוק מה שקורה כאן.

הטיראן מטהראן? מתגלה כעכבר מפוחד שרוצה רק לעצום עיניים ושהסיוט יעבור. ובכן, חמינאי – הסיוט רק מתחיל.

מעיין בשן – מומחית ופרשנית לשפת גוף