כן, הגיע זמן איראן. את איראן היה צריך לתקוף בכל מקרה, וייתכן שאף מוקדם יותר. לא היה אפשר להמשיך במשא ומתן, שהיה למעשה מסע רמייה של ראש הנחש האיראני. ביד אחת הם נשאו ונתנו, וביד הזדונית האחרת התקדמו לעבר הפצצה, תוך כוונה מוצהרת להשמיד את ישראל. בהנחה שהעיתוי לתקיפה אכן נבע מזיהוי של צעדי פריצה לפצצה גרעינית, אין מוצדקת מההתקפה הזו, ולפי הספר מדובר במלחמת אין ברירה.
ההישגים האדירים של צה"ל, אמ"ן והמוסד כאילו לקוחים מתוך סרט מדע בדיוני, ומרוממים את הביטחון ואת האמונה בכוחות הביטחון הישראליים. על רקע הכישלון של 7 באוקטובר, ההישגים האלה מרפאים ולו במעט את פצעי המחדל הארור. לכן בעת הזו אפשר להניח שרוב הציבור סבור שהמתקפה על איראן נכונה ומוצדקת. למרות השאלות שעדיין פתוחות, כמו עד כמה ניתן לפגוע בגרעין האיראני ומהי מידת השתתפותה של ארצות הברית, רוב הציבור סבור שיש לתמוך במאמץ המלחמתי להסרת האיום הקיומי.
אלא שמעבר לכל אלה עולות גם לא מעט תהיות, שאלות ובעקבותיהן תשובות המוכיחות כי לפחות בגזרת נתניהו, אין חדש תחת השמש. לאור ההתרברבות של הדרג המדיני על התקיפה באיראן אפשר לשוב ולשאול מיהו האחראי על האירועים המתרחשים ועל ניהול כוחות הביטחון.
לשיטת נתניהו, מי שכשלו ב־7 באוקטובר הם צה"ל והשב"כ, כשהדרג המדיני "לא ידע", "לא העירו אותו בלילה" – ולכן הוא אינו אחראי ואינו אשם בכישלון. אם זהו ההיגיון המעוות, הרי שאת ההצלחה הפנומנלית עד כה (טפו, טפו) של המתקפה על איראן יש לזקוף לזכות צה"ל, חיל האוויר והמוסד בלבד, ולא לזכות הדרג המדיני. אכן, נפלאות הן דרכי הפופוליזם של נתניהו.
יתרה מכך, כל אלה המשתעשעים ברעיון התמים והאווילי, שלפיו אפשר להגיע לאחדות אמיתית בעם כל עוד נתניהו בשלטון, פשוט חיים בסרט. המתקפה נגד איראן אכן מוצדקת וחשובה, אך בכל הקשור להנהגה, הממשלה היא אותה הממשלה, התנהלותו המזיקה של נתניהו היא אותה ההתנהלות, והכישלונות חרוטים בדף דברי הימים. כך, למשל, בעיצומו של היום הרביעי למערכה מול איראן טרח נתניהו להשיב לבג"ץ כי יש לבטל את חוות דעתה של היועמ"שית ולמנות את דוד זיני, שנבחר שלא כראוי ובניגוד עניינים, לראש השב"כ. זו הייתה תזכורת קטנטנה, בעיצומה של סערת המלחמה, ל־מה שעוללה לנו הממשלה הרעה הזו.
לא, לא שכחנו את קריעת העם, את הפילוג והשיסוי שמובילה מכונת הרעל, את ניסיון המהפכה המשטרית המבקש לכפות על ישראל שלטון יחיד, ואת השבר הגדול שבא עלינו בעקבות המהפכה המשפטית המקוללת. לא שכחנו ולא סלחנו על הנסיבות שהביאו לטבח 7 באוקטובר, על חיזוק חמאס ומימונו ועל ניהולה הכושל של מלחמת עזה, שנמרחת ומתארכת רק בשל אינטרסים פוליטיים בזויים. זאת, גם בימים שבהם אנחנו עדיין מתעוררים ל"הותר לפרסום" על נפילת חיילינו היקרים, וכשכבר שנה ושמונה חודשים עדיין נמקים בעזה 53 חטופים שהופקרו.
לא שכחנו את החשדות החמורים בפרשת קטארגייט, את הונאת הציבור הישראלי בפרשת בילד, את חוק ההשתמטות, את הרדיפה אחר כל מוסדות המדינה, את הכפשת הטייסים, צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט. בעיקר לא שכחנו את יצירת הפילוג והשיסוי של איש ברעהו לטובת רווחים פוליטיים ואישיים.
לכן, בימים טרופים אלה, בין אזעקה לאזעקה, עלינו להתעלות על עצמנו ולהפריד בין התמיכה במלחמה המוצדקת הזו נגד איראן (כל עוד לא יהיה מי שיאריך אותה בזדון) ובין ההנהגה הפוליטית הכושלת. יש להילחם באיראן כאילו אין כאן ממשלה רעה, ויש להילחם בניסיון ההפיכה המשטרית כאילו אין מלחמה מול איראן.
