הימים הבאים, אולי אפילו היומיים הקרובים, קריטיים ועשויים להשפיע על גורל המערכה מול איראן. עד עתה ישראל הובילה את מלאכת העימות הצבאי הישיר, עם תמיכה אמריקאית (אזורית ובינלאומית גם-כן) משמעותית וחשובה, אך מאחור.
הנשיא טראמפ, כך נראה, מתלבט כעת אם הגיע הזמן להצטרף למערכה, ובעיקר אם יהיה בכך כדי להבטיח ניצחון, הכרעתה של איראן, שכמובן צריך להיזקף לזכותו. הוא גם צריך לשקלל את ההיסטוריה האמריקנית, שלא נטתה חסד לנשיאים שגילו מעורבות פרואקטיבית מדי, לוחמנית, באזורים שונים ברחבי העולם. מלחמת העולם השנייה חריגה כמובן, וזה צריך להיות ברור (לכולנו).
מהם הגורמים שמשפיעים על החלטתו?
ראשית, ההכרעה הנחוצה בקרבו בין האידיאולוגיה הבדלנית, נוסח טראמפ, לבין הסיכוי שהוא מזהה להשיג הצלחה פנומנלית, שתירשם בדפי ההיסטוריה (ותגרור אולי גם פרס נובל).
שנית, וזה היבט חשוב שלא תמיד מכירים בחשיבותו. הצלחה ישראלית בשדה הקרב עשויה לעודד להצטרף על מנת להיות שותף, למעשה מוביל, להצלחה. במילים אחרות: דימוי (ומימוש) של הצלחה עשוי לדבר אליו יותר מחוסר הצלחה. אין זה אומר בהכרח שלא יבוא לעזרתה של ישראל, אם תצטרך, באופן זה או אחר, אולם ״הצלחה מדברת לטראמפ, חוסר הצלחה פחות״. דומני, שאת המשוואה הזו נתניהו מבין.
שלישית, האפשרות להסלמה אזורית קיימת, ואין להוציא מכלל אפשרות שאיראן תפנה לעברה, התקפה על שכנותיה במפרץ או סגירת מיצרי הורמוז, ולכך תהיה השפעה שלילית רבה על שוק האנרגיה. מבחינה זו, יורש העצר הסעודי הוא שחקן חשוב מאד, ועמדתו בהחלט תשפיע על טראמפ.
רביעית, הנשיא פוטין. הוא כבר הביע רצון לתווך, ולא ברור עד כמה מדובר בנכונות מעשית, שתתקבל בוושינגטון. אבל, וזה חשוב, לחץ אסרטיבי מצד רוסיה, כפי שמעצמה כמותה יכולה לנקוט בו (למרות היחלשותה עקב המלחמה באוקראינה) בהחלט משמעותי. זאת ועוד, טראמפ עשוי למצוא בכך קלף חשוב גם סביב המלחמה באוקראינה ורצונו לסיים אותה.
אפשר, שפסחנו על גורם נוסף, או שניים, אבל ניכר שאלו העיקריים. מבחינת ישראל, כלומר נתניהו, אם ברצונו לגרור את טראמפ למערכה הוא חייב לשמר את דימוי ההצלחה, שצריך כמובן להיות מחובר למציאות. את ההבנה הזו לפחות, והיא חשובה מאד, יש לזקוף לזכות נתניהו. נקווה שהוא יודע מה הוא עושה.
