
הדוקטרינה האיראנית כללה שלוש שיטות שיגור של טילים בליסטיים: משגר נייד, משגר נייח, ומשגר תת קרקעי, כדי לשדרג את השרידות במתאר מלחמה שבו העורף האיראני יהיה תחת מתקפה. ראשית, שיטת הפיזור של מחסני הטילים הייתה ברחבי איראן ולא במספר מוקדים מצומצם. כך, למשל, ב-24 השעות האחרונות תקף חיל האוויר את הבסיסים ואתרי השיגור בכראמנשה על גבול עיראק-איראן והשמיד מחסני טילים.
נקודת תורפה אחת נותרה ברקע: ריכוזיות הפעלת התוכניות המבצעיות. לפי הדוקטרינה, אין עצמאות לכוחות לפעול במצב חירום – ולכן לאחר סיכול ממוקד של בכירים, שיבוש תהליך קבלת ההחלטות בצמרת האיראנית ופגיעה קשה בפיקוד והשליטה, התקשו המפקדים והכוחות בדרגי השטח ב-24 השעות הראשונות להוציא אל הפועל מטחים על העורף הישראלי. זאת, היות ולא היה ברור להם מהי המדיניות.