את "תחזור תחזור", הפעם בלי קולו של אבא יוסי, בנאי הקדיש לשוב החטופים, לחזרת הלוחמים משדות הקרב, לפצועים ולמפונים שטרם הוחזרו לבתיהם. המציאות הכאוטית, שהפכה לכאוטית הרבה יותר שעות ספורות אחרי שההופעה הסתיימה, נכחה באוויר, עם שני השירים בפתיחה, וכשב"בדרך אל הים", למשל, בנאי שר: "כולם חשבו מחר יבוא שלום, אבל עלינו כבר הקיץ הקץ".
אבל בנאי לא דיבר במופגן נגד המלחמה או הממשלה, ובדיעבד התברר שעל השיר הכי פוליטי שלהם, "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", הם פשוט ויתרו. אפשר לייחס את הוויתור לאירוח של חנוך בשלושה שירים, או לביצוע של יותר שירים מהאלבום הראשון, שליציאתו חוגגים ארבעים: "רכבת לילה לקהיר", "אנה", "אופטיקאי מדופלם", "בלדה לסוכן כפול" ו"עתיד מתוק", כולם נוגנו, ועדיין, חסרונו של "פוליטיקה" בלט.
משינה באה לעולם אחרי שכוורת וחנוך כבר מילאו את הפארק ואחרי שתיסלם הייתה ללהקת האצטדיונים הראשונה בארץ, אבל משינה הוכיחה, בארבעה עשורים של התמדה, שמול קהלים גדולים במקומות גדולים, היא בטופ, הן מבחינת הנגינה, הצליל והשואו והן מבחינת החיבור עם הקהל.
כשהם ירו לחלל האמפי את "אין מקום אחר", הלהיט החותם, עם קטע הטראנס הארוך, שמשלב מחשב עם נגינה חיה, תזכורת לקיץ המטורף שעבר עליהם באיחוד של 2003, אז נולד הביצוע הזה ב-15 הופעות רצופות בקיסריה, הייתה בקהל תחושה של ריחוף, אופוריה. בני שישים, חמישים, ארבעים, שגדלו עם הלהקה והביאו איתם את הילדים, כדי לחיות שעתיים בבועה של רוקנ'רול, ברובה מנותקת מהמלחמה ומוראותיה, השתחררו, רקדו וחייכו. זה היה רגע אופטימי.
אלה היו שעתיים של כמעט בריחה, הנאה, התרגשות. ומשינה היו יכולים לתת בקלות עוד חצי שעה, יש להם מספיק להיטים ("אנחנו שניים", "את באה לבקר", "בן המלך", "שלג צח", "בנות הים", "התשובה") והקהל היה צמא לעוד, אבל ההמשך של אותו הלילה גרם לכל מי שהיה שם להעריך כל דקה מההופעה הזו, ולקוות לרגע שבו נוכל שוב ליהנות ממוזיקה, מהופעות, לייחל לעתיד מתוק.
