לא הייתה זו רק פעולה מבצעית – אלא גם תמרון פוליטי־דיפלומטי מתוחכם, כזה שמדגים את אופיה האמיתי של הברית שבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ.
תחילה נראה היה שטראמפ מסתייג מהמהלך. הוא ביקש לדחות את התקיפה, הדגיש את חשיבות השיחות עם טהרן, ושמר על ערוץ דיפלומטי פתוח. אך כעבור ימים, עם קריסת המגעים, עמדת הבית הלבן השתנתה. טראמפ לא רק שוויתר על התנגדותו – הוא הפך לתומך. תומך שקט – לעת עתה . בלי מעורבות ישירה, אך גם בלי בלמים.
וכך, נוצרה ברית על תנאי. נתניהו הפעיל את מה שהוא מעולה בו: לחץ מתוזמן, אולטימטום מרומז והבנה עמוקה של טבעו של טראמפ – נשיא שאוהב עוצמה, אך גם מבקש לשמר מראית עין של רציונליות מדינית. בישראל ידעו שטראמפ לא יבלום תקיפה שתשדר עוצמה. אולי אף קיוו לכך. היה צריך רק להתחיל – מכת פתיחה מוצלחת ומרשימה הייתה פותחת דלתות ומסירה התלבטויות . דונלד טראמפ אוהב "ווינרים". כרגע בנימין נתניהו בעיניו – הוא בדיוק כזה.
המהלך כולו התרחש באזור האפור של היחסים: לא אושר רשמית, לא נבלם פומבית, ונעטף בשתיקה אמריקנית שהפכה למעשה לאישור שבשתיקה. ספק אם זו הייתה ברית מבוססת על ערכים – או יותר על נוחות הדדית. נתניהו סיפק לטראמפ פעולה שיכולה להיראות כהפעלת לחץ על איראן, וטראמפ השיב באי־התנגדות, שהפכה עם הזמן לתמיכה.
השתיקה הזו, שזכתה לכינוי "הסכמה שקטה", מייצרת מצג של שיתוף פעולה – מצב אידאלי מבחינת בנימין נתניהו לטווח קצר. אך לטווח ארוך, בראייה אסטרטגית , במסט קדימה – לא מן הנמנע שעמדת הנשיא טראמפ מחלישה את התשתית האסטרטגית המשותפת. היא חושפת שבריריות מדינית: הקווים האדומים מטושטשים, והקשר הפך אישי, בלתי ממוסד, כמעט עסקי. התמיכה היא – לא החלטה של קונגרס או פנטגון. היא – תוצר של שיח בין שני האישים שמנהלים את מדיניות החוץ כמו עסקה. טראמפ – בוודאי, נתניהו – שותף מלא במשחק.
תוצאות המהלך כבר ניכרות. התקיפות של אתרי הגרעין וחיסול בכירים איראניים טרפו את קלפי הדיפלומטיה. שיחות הגרעין קרסו, גם אם טראמפ לא מודה בזה לעת עתה וקורא לאיראנים לשוב אל שולחן המו"מ. ישראל מצאה עצמה בזירה מחודדת יותר, כשאיראן מאיימת בתגובה, והבית הלבן מעדיף לשתוק. התחושה בירושלים היא של גב אמריקני וזאת תחושה אמיתית שמשקפת את תמונת המצב לעת עתה. אך טראמפ -הוא טראמפ , לכן במציאות הגב שהוא נותן הוא ברירי למדי , כזה שיכול להתהפך עם שינוי פוליטי, או – עם שינוי כזה או אחר בדינמיקה של המלחמה, או – כתוצאה מלחץ בינלאומי.
טראמפ, שבכהונתו השנייה ניסה לאזן בין דמות של מגשר לדמות של לוחם, מוצא את עצמו כמי שהרים דגל לבן בשתיקה. עבור הימין הישראלי, שתיקתו – יותר מנוחה. היא – נכס פוליטי – אלקטורלי אדיר. כל עוד הנשיא טראמפ נמשך עם הקו הזה, גם אם לא ממהר להפוך אותו לגיבוי גלוי , בקול רם – אין קרקע אידאלית מזו כדי לבוא לכל ה"חמוצים" מהמחנה בשני ולטוען :" אמרנו לכם! טראמם – הוא אח. אח של ביבי". אולם, בפרספקטיבה יותר רחבה – ה"כן" השקט הזה עלול להתגלות כמלכודת – ברית שמתקיימת כל עוד נוח לשני הצדדים, ואינה מחייבת בעת מבחן.
