לאחרונה הזדמן לי להקשיב לאחת ההרצאות של ד"ר ג'ורדן פיטרסון, הפסיכולוג הקליני הקנדי הנודע, שבה שרטט בקווים כלליים את המאפיינים של מערכות היחסים בין נרקיסיסטים לקורבנותיהם. לדברי פיטרסון, נרקיסיסט נע בעולם שמהותו היא שליטה וצייתנות, ואינו מחפש קשר המבוסס על יחס נחמד, שיתוף, הבנה, אמת, הגינות, פיוס, פשרה או כבוד הדדי. מטרתו של הנרקיסיסט היא אחת: שליטה.
הנרקיסיסט מתחיל את תהליך השתלטותו בהדרגה תוך נקיטת טקטיקות שונות, והוא מסלים את פגיעותיו עד שקורבנו מוצא את עצמו לכוד. בהתחלה בעלבונות, זלזול, פגיעות בכבוד, השפלות וכרסום בביטחון העצמי של הקורבן, ואחר כך בהטיית האמת, הכחשות, שקרים, עיוות הטיעונים של הקורבן והטלת אשמה על הקורבן לכל מצב או אירוע, גם אם הנרקיסיסט עצמו יצר אותם, תוך סירוב לקבל אחריות עליהם.
הנרקיסיסט יוצר עימותים ומביא את הקורבן לקבל על עצמו את האחריות להם ולהתנצל כתנאי לסיומם. זאת עד הריב הבא. יהיו טיעוניו של הקורבן סבירים והגיוניים ככל שיהיו, הנרקיסיסט תמיד מביא את קורבנו לחוש תסכול, ספקנות, ביטחון עצמי ירוד וחוסר ערך, ואפילו משבש את תפיסת המציאות שלו. הנרקיסיסט משתמש במערכת הערכים של קורבנו כדי לדכא ולשעבד אותו, ואילו הוא אינו מייחס לה או לקורבן כל חשיבות – כי הוא מאמין רק בשליטה.
ככל שהתקדם פיטרסון בתיאוריו, בלט בעיניי הדמיון בין מערכות יחסים מעוותות עם הנרקיסיסט במישור הבין־אישי ובין דפוסי ההתנהגות הנרקיסיסטים – החברתיים והפוליטיים – שבאמצעותם השתלט בעשרות השנים האחרונות המיעוט הפוליטי בארץ על הרוב המעוניין בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא פוסט־ציונית.
הסגמנט ה"נרקיסיסטי" בינינו – שהתמקם במערכת המשפט, במערכות אכיפת החוק, בתקשורת, באקדמיה, במוסדות התרבות, בצמרת של גופי הביטחון ובמוקדי הכוח הכלכליים – גם הוא, כמו הנרקיסיסט של פיטרסון, אינו נע בעולם של שיתוף ושלום בית, אלא בעולם של שליטה וצייתנות. הוא אינו מעוניין במערכת יחסים המבוססת על צדק, הבנה, ציות לחוק ושוויון בפני החוק. גם לו אין עניין לדון ולהתווכח בהיגיון עם יריביו הפוליטיים, וגם הוא אינו מעוניין להגיע לפשרות והסכמות עימם.
הם לא סבלניים
תהליך ההשתלטות של המיעוט הדורסני על הרוב היה הדרגתי. חקיקת חוקים שנחזו למגיני זכויות אדם, כשלמעשה היו כלים להשתלטות הרשות השופטת ושלוחיה – היועצים המשפטיים – על הרשות המבצעת והרשות המחוקקת; בהתחלה רק פסילת חוק קטנה פה, התערבות בשיקול דעת מקצועי בתחום סמכותו של שר שם, רק אילוץ שר להתפטר עם הגשת כתב אישום נגדו, ועד לפסילת חוקי יסוד, אי־העמדה לדין על סרבנות לשרת, אי־יידוע הדרג המדיני על סכנה של פלישת אויבים לשטח מדינת ישראל, שביתות בלתי חוקיות, מניעה בניגוד לחוק של פיטורים ומינויים, עידוד לבצע עבירות במהלך "מחאות", מינוי עצמי של נשיא בית המשפט העליון, ואפילו התערבות בכללי פתיחה באש של צה"ל ובאישור תוכניות לחימה בעת מלחמה, על כל המשתמע מכך.
גם המניפולציות שמפעיל המיעוט הדורסני אצלנו דומות לאלו של הנרקיסיסט במערכות יחסים בין־אישיות: נציגיו נוקטים טקטיקה של הטלת אשמה ביריב הפוליטי שלהם, שהוא רוב הציבור ונציגיו, וממציאים חדשות לבקרים "שערוריות" מן הגורן ומן היקב, תוך התנערות מכל אשמה בכל דבר המצוי בתחום אחריותם. הם אומנם מקפידים להבהיר לנו ש"אנחנו הביטחון, אנחנו הכלכלה", אבל זה רק כשמדובר בהצלחות, שאותן הם מנכסים לעצמם בלבד. את הכישלונות הם מייחסים ליריביהם הפוליטיים, כלומר לרוב הציבור ולנבחריו.
אותנו הם משפילים: מזלזלים באינטליגנציה שלנו ("בבונים"), מחרפים ומגדפים אותנו ואת נבחרינו ("בוגדים, מושחתים, אשמים, מחריבים"), מוציאים את דיבתנו ואת דיבת חיילי צה"ל רעה בארץ ובעולם, מנפנפים בציניות בדמוקרטיה, בשעה שהם עצמם אינם מוכנים לכבד את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות; וכ"מגינים" על שלטון החוק, הם בזים לחוקי הכנסת ומעקרים אותם מתוכנם.
הם לא נאמנים לחוקיה של המדינה, אלא "נאמנים" למגילת העצמאות, כאילו איננו יודעים שזו הכריזה על הקמת מדינה יהודית על פי חזונם של נביאי ישראל; הם מפעילים אכיפה בררנית, פועלים בניגודי עניינים, מנסים להפליל נבחרי ציבור שמדיניותם, או הם עצמם, אינם לרוחם; הם מאיימים, מפחידים, מפיצים שקרים (סליחה, "פייק ניוז") ומכחישים את התרחשותם של אירועים שבהם היו שותפים מרכזיים, בניסיון לערער את תפיסת המציאות של רוב הציבור. הם פוגעים בערכים הבסיסיים של היהדות, בזים לתפיסות יסוד שבהן דוגל עמנו זה אלפי שנים – כמו לאומיות יהודית, עשיית דין צדק, לא תענה ברעך עד שקר, הרעיון המשיחי שהוא בבסיס הרעיון הציוני, עניי עירך קודמים – והרשימה עוד ארוכה.
השגיאה הגדולה ביותר שאנשים עושים בהתנהלות עם נרקיסיסט, אומר ד"ר פיטרסון, היא בסוברם שאם יגלו סבלנות, רצון לפיוס, רצון טוב, ידברו בהיגיון, יימנעו מעימות ויחפשו הבנה אצל הנרקיסיסט, הם יגרמו לו להשתנות. אלא שצעדים אלה רק מחזקים את אמונתו של הנרקיסיסט שאתה לכוד בשליטתו, ושהוא יכול להמשיך בהתנהלותו בלי לשלם מחיר, בלי לקבל אחריות, ושאתה תתאים את עצמך תוך ויתור על כבודך, ערכיך וגבולותיך. הבעיה היא שככל שאתה יותר סובלני, הוא הופך ליותר תובעני.
זה נכון גם במישור המדינתי. הכוונות הטובות והקריאות של חלק מאיתנו אל המיעוט הדורסני והאלים אצלנו לפיוס, לאחדות, לאחוות אחים ולהבנה, נתקלות ביחס של זלזול ומגבירות את המתקפות עלינו, אפילו עד קריאות לרצח של מנהיגינו והאשמת כולנו ברצח עם, כשהנחתם הנכונה היא שאיש מן האחראים לכך לא יטיל עליהם את מרות החוק. כי את המיעוט הזה מעניין דבר אחד: שליטה.
אז מה עושים?
הדרך שמציע פיטרסון להשתחררות מלפיתת הנרקיסיסט היא קודם כל להכיר את מאפייני הדינמיקה החולנית שהנרקיסיסט כופה עלינו, להבין שאת הנרקיסיסט לא מעניינת נקודת המבט שלנו או טובתנו, אלא רק השליטה עלינו. השלב השני הוא הסירוב להשתתף ב"משחק". להפסיק לצפות מהנרקיסיסט שינהג כלפינו בהגינות ובכבוד, והחשוב ביותר: להפסיק להזדקק לאישור שלו לעמדותינו, לדעותינו ולאמונותינו.
במקום לשחק משחק הגנה, אומר פיטרסון, יש לצאת למתקפה בצורה עוצמתית. על זו להתבטא בכך שנחליט, אחת ולתמיד, שאנחנו הסמכות היחידה הקובעת את זהותנו, תוך עמידה על האמת שלנו. כדי להשיב לעצמנו את הכוח הזה, עלינו ראשית להשתחרר מלפיתתו של אותו מיעוט דורסני, ולהחזיר לעצמנו את הביטחון בנוגע למי אנחנו, מהם ערכינו, ומה איננו מוכנים לשאת. עלינו לחזור לזהותנו כעם, כעם יהודי בעל היסטוריה ארוכה, שדוגל בערכים של צדק, חמלה, אחריות ואהבת הזולת אמיתית, ולעמוד על כל אלה בתקיפות וללא מורא.
