לכבוד שבוע הספר: גל הספרים של נשות המילואימניקים ואנשי הקבע

כשהחל הגיוס ההמוני בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, שלומית רחימי הייתה בביתה שבבית שמש. בזרועותיה היה תינוק בן יומו וסביבה ארבעה ילדים נוספים בגילי 11-3. בעלה הוקפץ לשירות מילואים, ושירת בארבעה סבבי לחימה. בין בקבוק לבכי, בין מיון תחפושות לפגישות זום עם יועצת בית הספר, רחימי הבחינה בקושי הולך ומחריף אצל בנם בן ה-3 כשאביו הלך, חזר ושוב הלך. מילים אישיות שמיועדות לילד אחד הפכו לספר הילדים פרי עטה, “עופר הגיבור".

“אנחנו מודים על הזכות להיות שותפים ולקחת חלק בשעות הגדולות של העם שלנו, אך גם מתמודדים עם האתגרים שזה מביא לבית, לילדים ולזוגיות", אמרה רחימי. “הילד הוא העופר שלי. ראיתי שהספר נתן מענה גם לאחים שלו, ולכן שמחתי להפיץ אותו לכל מי שהוא יכול לתת לו מענה. הוספנו בבית תפילה לאבא שישוב לשלום מההרים הגבוהים. המסר שהיה חשוב לי להעביר הוא שאומנם אבא הוא גיבור ועושה מעשה גדול וחשוב, אך לא פחות מכך, עופר הצעיר וכל העופרים שמחכים בבית הם גיבורים. ומגיעה להם על כך הערכה גדולה, מעצמם ומהסביבה".

במלחמה המתמשכת, נשים רבות שילדו, שהחזיקו את הבית, שנפרדו, מצאו את עצמן כותבות: ספרי ילדים, שירים, סיפורים, כולם מבוססים על הרגעים שלא נכנסים לחדשות, אבל טבועים עמוק בגוף ובנפש.

החיים על מסך מפוצל

אילה דקל (42) היא סופרת, ראש הישיבה החילונית של בינ"ה וחוקרת במכון הרטמן. דקל חיה במודיעין, אם לאביתר (15), בארי (13) ותבור (11). בן זוגה יצא למילואים בשבעה באוקטובר, ומאז שוהה רוב הזמן הרחק מהבית. דקל פתחה כבר מהיום הראשון צוהר לחיים בצילו של שירות מילואים מתמשך בזמן מלחמה. בטקסטים אישיים שפרסמה לאורך החודשים בדף הפייסבוק שלה היא תיעדה את הטלטלה, את הפחדים ואת הכוחות שנדרשים ממי שנשארת מאחור.

מתוך הרצף הזה צמח ספרה “עד שתחזור אליי" (הוצאת "התחנה"), רומן שנע בין שתי נקודות מבט, של גיא, לוחם מילואים, ושל בת זוגו רחלי, וחושף את הקשרים הדקים שנרקמים דווקא בתקופות של ריחוק, אי-ודאות וסכנה.

“הכתיבה שהיא כלי משמעותי עבורי ביום-יום הפכה לכלי חשוב עוד יותר במלחמה. כלי שדרכו אפשר לעבד את מה שקורה לנו, וגם לתת מקום וקול למה שנלחש בשקט מאחורי המדים, ובדרך כלל פחות מדובר", אמרה דקל. “אחד הדברים המשמעותיים שקרו לנו לאורך המילואים התרחש באפטר הראשון של בעלי, כשחזר מהלחימה בעזה בהפסקת האש הראשונה, כשחטופים שבו הביתה.

"הוא חזר ל-48 שעות. הוא הגיע בלילה, והדבר הראשון שעשה בבוקר היה לעלות על מדים ולקחת את המפתחות של האוטו כדי לנסוע לבקר פצועים של הגדוד בסורוקה. בלי לחשוב יותר מדי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, אמרתי לו שאני באה איתו, ולקחתי ממנו את מפתחות האוטו כדי שלא ינהג מתוך עייפות. כל הדרך הוא סיפר וכל הדרך הקשבתי.

"אחרי שעה לפחות, כשהדמעות כבר זלגו על הלחיים שלי, הוא שאל אם להפסיק. אם זה קשה מדי. אבל אני אמרתי שאפילו אם זה קשה, אני צריכה לשמוע. כי אם אני רוצה להכיר אותו, אני צריכה גם להכיר את החיים שלו עכשיו. שם הבנתי בפעם הראשונה איזו תהום נפערת בינינו כשהוא שם ואני בבית, איך כל אחד מאיתנו חווה מציאות אחרת לגמרי בזמן הזה, ושהמשימה שלנו היא לחבר את שני הסיפורים יחד. לאפשר להם להתערבב זה בזה".

המשימה מלווה אותם עד היום. “זו הייתה הסיבה לכך שבחרתי לכתוב את הספר בשני קולות", דקל הסבירה. “הקול של גיא והקול של רחלי. הקול שלו והקול שלי. כדי לתת ביטוי לסיפורים השונים, להרגיש בגוף את הפער כשעוברים בינו לבינה. כשאנחנו במסך מפוצל, רגל אחת בתוך עזה ורגל שנייה בבית".

כשסיימה לכתוב הוא בדיוק חזר ממילואים. היא הניחה את המחשב הנייד על ברכיו וביקשה שיקרא. שיבדוק שלא עשתה טעויות מבצעיות: “במקום להתמקד בסיפור של גיא, הוא התמקד דווקא בסיפור של רחלי ושאל אותי שוב ושוב אם הדברים קרו ככה או אחרת. רק אז סוף-סוף הייתה הזדמנות שבה הוא היה יכול לרגע לדמיין את עצמו בנעליי ולראות גם מה עבר עליי ועל הילדים במלחמה".

כל פרק של רחלי נפתח בציטוט אותנטי מקבוצת הפייסבוק הפרטית של נשות המילואימניקים והקבע: “הקבוצה הזו הפכה למפלט בין כותלי הפייסבוק, מקום שבו אפשר לספר את הקשיים, הכאבים והמשברים שעוברים עלינו. כשכתבתי את הספר הבנתי שאני רוצה לתת קול לנשים נוספות. לנשות הקבוצה.

"קראתי הרבה מאוד פוסטים שנכתבו בה, ושלחתי בקשות לציטוט מתוך הפוסטים. חלק מהנשים מצוטטות בשמותיהן וחלק כאנונימיות. אבל אחד הדברים שהדהימו אותי זה כמה דמיון וחיבור יש בין החוויות השונות. בציטוטים ניכר שזו לא חוויה פרטית, אלא תופעה רחבה שנוגעת במשפחות רבות ומגוונות. משפחות המילואים".

“פעם גר כאן איש, והנוכחות שלו הייתה השגרה. עכשיו האיש הזה הוא אורח, יוצא ונכנס מהחיים שלנו. מביא איתו שמחה גדולה וגם לוקח אותה". זהו הטקסט הפותח את ספרה של דקל, שעליו חתומה תום שחר-זהרי (35) מנתניה, כותבת, עורכת תוכן ואשת תקשורת. שחר-זהרי היא אם לגיל (5 וחצי) וליולי (3). במלחמה הוציאה לאור בהוצאה עצמית את ספרי הילדים מסדרת “לגדול עם גילי" – “מי מנפח את הענבים" ו"מי איבד שן של כריש", שאיירה ליטל פאר. היא החלה לכתוב את הספרים כשבעלה הקצין נעדר מהבית במשך חודשים ארוכים.

בשבעה באוקטובר, בשעה אחת בצהריים, הוא כבר לא היה בבית, ולביקור ראשון הגיע רק אחרי 20 יום. בשבועות הראשונים הוא עוד שלח הודעה מדי ערב, רגע לפני השינה, לעדכן שהוא בסדר. ככל שהתגברה הלחימה, גם הרגע הזה, של הוודאות, נעלם.

אז היא התחילה לכתוב לו, וכשהדיאלוג הפך למונולוג, נולדו הספרים. כדי להרחיק את ילדיהם, גיל ויולי, מהמציאות האלימה, היא בחרה לספר להם סיפור בכל ערב. בזמן שכולם נצמדו למהדורות החדשות, היא ניסתה לשמר שגרה. “אנשים כתבו לי שהספרים החזירו אותם לרגעים של שקט", אמרה שחר-זהרי. “תזכורת שפעם, לפני הכול, היינו מסיימים יום עם סיפור טוב וילדים שמחייכים לפני השינה".

משהו להיאחז בו

הדס אלדד (41), סופרת ועורכת ספרים, נשואה ואם לשבעה, גרה ביישוב קדומים שבשומרון. בעלה גויס בשבעה באוקטובר. “הוא אבא מאוד נוכח, במיוחד בערבים. כשהוא יצא למילואים, כל שגרת ההרדמות נפלה עליי", שחזרה אלדד.

“ערב אחד ניסיתי לספר סיפור לילדים, וכשלא הצלחתי לסגור את העלילה, פשוט המשכתי להמציא. ככה נולד סיפור, ואז ספר. קראתי לו ‘שרשרת פנינים’. כשהגיע הסבב הרביעי, שלושה חודשים של מילואים, כולל ליל הסדר, כבר הייתי גמורה. במעגלי שיח עלה הקושי של נשות הגדוד להיות בלי הבעל בליל הסדר. חשבתי על ילדי המילואים, מה הם מרגישים, ואיך אני יכולה להקל עליהם ועלינו קצת.

"באותו יום עלה לי הרעיון לכתוב ספר ילדים על אבא במילואים בליל הסדר, ולחלק את הספר עם ערכה לחג לחיילי הגדוד. אבל מי יאייר? בעלי, שיודע קצת לצייר, הציע לנסות. הוא התחיל לשרבט סקיצות. ואז שוב יצא למילואים. בגדוד, בכל דקה פנויה, הוא היה שולף מחשב, מצייר רקעים, דמויות, צבעים. אני הייתי על ההערות. קראתי לספר ‘יהיה בסדר’. המסר היה ברור: אנחנו נעמוד בזה, גם בעורף. הספר חולק לחיילים והוצע למכירה ביישובים. הוא נחטף. התחושה הייתה שענינו על צורך אמיתי של הילדים, ושלנו".

הספר “אמא, עד מתי?" (הוצאת "עושים היסטוריה") שכתבה נגה הילה מותנה (38) ואיירה דבורה נצר גרינברג, מיועד לילדים ולילדות המתמודדים עם המציאות של שירות מילואים מתמשך של אחד ההורים. מותנה חיה בחדרה, היא אשת מילואימניק והם הורים לשלושה: איתי (11) יהלי (8) וליה (3 וחצי).

כילדה להורים גרושים מאז שהייתה בת 3, במשפחה מרובת אחים ואחיות, מותנה חיפשה דרכים להבין אנשים, מערכות יחסים ודרכי תקשורת. עם השנים בנתה סביב זה תחום עיסוק: ליווי משפחות, הדרכת הורים, ייעוץ זוגי ואימון אינטגרטיבי לילדים. השנה, כחלק מההתמודדות עם ימי מילואים ממושכים, היא בחרה לתעל את הידע שלה לכתיבה ולפיתוח משחקים המעודדים שיח רגשי ותוכנית לילדי מילואים וקבע שתיושם במוסדות חינוך כמעטפת תומכת.

“מהרגע שבעלי יצא מהבית ונשאבנו למציאות של אי-ודאות, הרגשתי מבולבלת מאוד וחיפשתי משהו להיאחז בו. כתיבה היא העוגן שלי. כתבתי את כל מה שאני מרגישה ואת כל מה שעובר עלינו כמשפחה, בשבוע הראשון של המלחמה. היה לי חשוב לעצור, להתבונן ולנסות להבין מה אנחנו עוברים כדי לקבל קצת בהירות.

"שמתי לב שכל מה שאני עוסקת בו בא לידי ביטוי בשיחות עם הילדים: שאלות, פחדים, קושי להירדם, געגוע, תחושת חוסר שליטה. התמודדנו בעזרת משחקים והומור, הסתכלנו על תמונות, תכננו תוכניות, והתמקדנו בראיית הטוב. קיבלנו תמיכה מהקהילה, מהשכונה, מהעיר, מהקבוצה של נשות המילואים והקבע, מארגון העוגן ומהמתנדבות".

בפרק “אמא רובוט", יהלי מתארת את אמה כמי שמתנהלת בצורה מכנית. בפרק אחר היא שואלת שוב ושוב מתי אבא יחזור, ואז עונה לעצמה ומבינה שהיא מחפשת תשובה אחרת מתוך תקווה. הפרק “בבית שלנו מותר להרגיש הכול" מתחיל בכך שליה הקטנה מחפשת את אבא, ויהלי שמה לב מה עובר על אמה.

“זה פרק על רגישות, אמפתיה ונרמול רגשי. אני חושבת שמאוד מעניין לחשוב עם עצמנו איך הילדים רואים אותנו מהצד, במיוחד במצבי קיצון מתמשכים כמשפחה, ואילו עוגנים כל אחד מאיתנו יכול לייצר כדי להתמודד. אני מאמינה שילדים רואים את המציאות בצורה יותר פשוטה, והמבוגרים לעיתים מסבכים.

"הייתי צריכה באותו הזמן נקודת מבט אופטימית של תקווה. כל רגע היה התמודדות, ואני בחרתי לתעד כדי להתחזק. כשסיימתי לכתוב, הבנתי שיש כאן סיפור בהמשכים עם מסר ברור: אין לנו שליטה על המציאות, אבל אנחנו יכולים לבחור במה להתמקד, ובכוחות שבתוכנו".

המילים שהן חיפשו

וְאִם אִֶשָּׁאֵר עֵרָה/ נֹגַהּ הילה מותנה
וְאִם אֶשָּׁאֵר עֵרָה
אוּלַי הַזְּמַן יַעֲבֹר
וְאָז בְּלִי שֶׁאָשִׂים לֵב,
אֵלַי אַתָּה כְּבָר תַּחֲזֹר
הַחַיִּים יַחְזְרוּ לְסִדְרָם,
כְּאִלּוּ לֹא קָרָה כָּאן כְּלוּם
נִשָּׁאֵר בַּחֲלוֹם יָשָׁן,
שֶׁמִּמֶּנּוּ לֹא נִרְצֶה לָקוּם
בְּעוֹלָם שִׁגְרָתִי וּפָשׁוּט
שָׁם הָיִינוּ מִשְׁפָּחָה רְגִילָה
לֹא הָיָה שׁוּם מַצָּב קִיצוֹנִי
לֹא הָיְתָה שָׁם בִּכְלָל מִלְחָמָה
לֹא הָיוּ חֲטוּפִים וְסִפּוּרִים כּוֹאֲבִים
לֹא הֻתְּרוּ לְפִרְסוּם חֲלָלִים
הָיִינוּ אֲנַחְנוּ, בְּשִׁגְרָה דֵּי פְּשׁוּטָה
יְלָדִים, עֲבוֹדָה, זוּגִיּוּת – מִשְׁפָּחָה
לֹא גַּעֲגוּעַ אוֹ חֲרָדָה
לֹא רֶגְרֶסְיָה מֵהַפְּרֵדָה.
וְאוּלַי אִם אֲחַכֶּה עֵרָה כָּל הַלַּיְלָה הַזְּמַן יַעֲבֹר לוֹ מַהֵר
וְאַתָּה שׁוּב תּוֹפִיעַ,
תַּחֲזֹר תְּחַבֵּק
וְכָל הַסִּיּוּט יִגָּמֵר

המלחמה הביאה את מותנה לפרסם גם שני ספרי שירה על הקשיים כאשת מילואימניק. בכל ערב היא כתבה שיר או שניים שהקדישה לרגש אחר. את הספר הראשון, “מחזיקה את הרוח", היא כתבה במהלך 145 ימי מילואים, ואת השני, “בין הסבבים", כתבה מרגע שבעלה השתחרר בתחילת מרץ.

“כל שיר תיאר את היום שלי, הקושי והטוב, רגעים של אופטימיות ותקווה", היא תיארה. “בדרך פלא הכול הגיע אליי בחרוזים. הכתיבה היא כלי תרפויטי שמחבר אותי לעצמי. היה בבית מתח מתמיד מהצו הבא. ככל שכתבתי ופרסמתי את השירים בקהילות סגורות של נשים כמוני, ‘נלחמות על הבית – פורום נשות המילואימניקים’ ו’נשות המילואים והקבע’, הבנתי כמה כל מה שאני חווה עובר על המון נשים שמרגישות כמוני.

"הידיעה הזאת נתנה לי תחושה שאני לא לבד ומתוך כך נוצרו אחוות נשים, תמיכה, ותחושות של חיבור, מהות ומשמעות. השירים נולדו ברגעים של שקט, כשכל מה שהיה במרחב הוא הרגשות שלי ואני. הדבר הכי מרגש הוא שכשאני משתפת את השירים בקהילות של נשים כמוני, הן אומרות שאלה בדיוק המילים שהן חיפשו לרגשות שלהן. זה מחזק אותי לדעת שזה נוגע, שזה עושה למישהי רגע פחות לבד".

את "צב קריאה" פרסמה רבקי הנדלר סבוביץ' לפני 20 שנה, אבל המלחמה הנוכחית הוציאה לצב שלה צו 8, והוא ראה אור בהוצאה מחודשת ("מדיה 10"). הנדלר סבוביץ' (50), מרפאה בעיסוק בתחום השיקום, כתבה אותו כשילדיה היו קטנים ובעלה נחום שירת במילואים. כיום הילדים כבר בוגרים: נועם (24), רוני ואסף (21) ושחר (12).

אבל כאמא למילואימניקית, אחות לשני מילואימניקים ודודה לשניים נוספים, כמעט שלא הייתה ברירה. “הספר נכתב מתוך ההתמודדות האישית שלי כאמא, אבל כבר אז הרגשתי שהוא יכול לעזור לעוד ילדים. כשפרצה המלחמה הנוכחית, הבנתי עד כמה חשוב שיהיה ספר שיכול להסביר לילדים מה קורה סביבם ולתת לגיטימציה לכל התחושות שהם חווים", היא אמרה.

מאז שיצא לאור שוב, לפני כחודש, הספר התקבל באהדה רבה: “גננות אמרו שהוא מעודד שיח רגשי. ילדי המילואימניקים במשפחה הקרובה קראו אותו, הזדהו עם הדמות, ואמרו שזה עוזר להם להבין ולקבל את המצב. עצם הידיעה שמה שאני מרגיש זה בסדר, שיש עוד ילדים כמוני, כבר מפחית חרדה ועוזר להרגיש נורמלי בתוך מציאות לא נורמלית".

אלישבע ארליך-היימן, עובדת סוציאלית קלינית, היא מנהלת התחום הרגשי בפורום נשות המילואימניקים. “אני רואה שלוש סיבות מרכזיות לכך שנשות מילואימניקים מוצאות עצמן כותבות ומספרות את סיפוריהן בעקבות המלחמה", היא אמרה. “ראשית, קיים צורך עמוק לספר החוצה ולתת עדות – אנשים שעוברים חוויות קשות מגלים צורך לתת קול לחוויות שלהם ולהפוך אותן לחלק מרצף החיים. ואצל בנות זוג של מילואימניקים, החלק שמבקש עדות והכרה לחוויות שהן לעיתים קרובות שקופות מקבל תוקף מיוחד.

"שנית, יצירה היא דרך לעבד חוויות קשות ולהתמודד איתן, ולעיתים גם לצמוח מהן. ושלישית, לפעמים דרך ההתמודדות היא לתת משמעות. אצל אחת זה לספר כדי להזכיר לאחרות שהן לא לבד, ואצל אחרת זה להנכיח עדות היסטורית חשובה".