איכשהו הגעתי הביתה וישר רצתי להקיא בשירותים. היה לי מגעיל, והיה לי רע, ושנאתי את העולם, ושנאתי את עצמי ואת כל מה ומי שאני מכירה. המחשבה להתקשר לאבא נראתה מופרכת מהיסוד, ולהתקשר לגלעד היה, כמו תמיד, בלתי אפשרי. הכדורים היו בארנק שלי וידעתי שזה הדבר ההגיוני לעשות.
הסתכלתי על הדירה. גם בימים כתיקונם היא היתה מוזנחת ומכוערת, אבל בגלל המצב שלי בחודשים האחרונים, היא לא היתה סתם מבולגנת, אלא ממש מגעילה. מפתיע שהשכנים לא התקשרו לזק"א לבדוק שאין כאן גופה. בקרוב תהיה להם סיבה להתקשר.
המחשבה על החבר'ה מזק"א שיבואו לבדוק למה יש ריח של גווייה מהבית, ויצטרכו לפלס דרך בכל הבלגן, גרמה לי לעשות שינוי קל בתוכניות. אז עשיתי מרתון סדר וניקיון. ניקיתי וזרקתי והפכתי. העבודות שהוחזרו אלי מהגלריות היו מפוזרות בדירה. חלקן הושחתו מהדרך, מההזנחה, מהכעס. אני אשאיר אותן לגלעד, שבטח יצטרך לפנות את הדירה. הוא אוהב את השיט הזה. היחידי שאוהב אותו. ריכזתי אותן בשני ארגזים והנחתי בפינה.
כשהבית היה נקי ומתוקתק, כאילו לא עברה חצי שנה מאז שמים נגעו ברצפה, כאילו מעולם לא הייתי בדיכאון, כאילו הרגע יצאה מפה העוזרת, רק אז העזתי להוציא את הכדורים מהארנק. היד שלי רעדה כשהוצאתי אותם מאריזת הוואקום הכסופה. זה יספיק? בשביל הפרפקציוניסטית שבי, ניסיון הוא לא אופציה.
כשהחבר'ה של זק"א יגיעו, או שזה יהיה כבר בבית חולים, ירצו להודיע למישהו, והמישהו הזה הוא בדרך כלל אמא. הם יגללו בטלפון, או יבררו דרך משרד הפנים, ויגיעו אליה. המחשבה שאמא תהיה הראשונה שתקבל את ההודעה, וגרוע מזה, תהיה זאת שתספר לגלעד, הפכה לי את הבטן. לא לדבר איתו זה משהו אחד, אבל להחליט שאני לא רוצה לחיות זה משהו אחר – ולתת לאמא לספר לו מה קרה, זה כבר משהו אחר לגמרי. לקחתי את הטלפון וחשבתי.
גלעד חייב להיות ראשון. אבל איך בזק"א ידעו שזה מה שאני רוצה? אם הם אנשים הגיוניים, אחרי שיחפשו אמא ואבא ולא ימצאו אותם, יחפשו לפי שם משפחה. כן, ואז ארז לויטן יהיה הראשון. ערכתי את אנשי הקשר ומחקתי את שם המשפחה. אם גלעד יהיה הלויטן היחיד – יפנו אליו! החלפתי את אמא ואבא לשמם הפרטי. עכשיו רק גלעד לויטן. החלפתי את הסדר כך ששם המשפחה יהיה ראשון ולא יהיה מקום לבלבול. אבל… האם זה הוגן שיפנו אליו? אולי אני טועה? אולי עדיף שמישהו עם רגישות מסוימת יגיד לו?
הטלפון רטט לי ביד, ועל המסך הופיע השם של ארז. בטח לחצתי בטעות על שמו והוא חוזר לבדוק מה רציתי.
טעיתי. ארז נשמע מסויג, אפילו מתנצל, כשאמר, "אני צריך להיות בבסיס ביום ראשון בתשע ואני חייב לצמצם טווח."
התבלבלתי. מה לארז ולי? מה קרה שהוא מתקשר ומבקש לישון אצלי? היתה איזו רעידת אדמה, ואף אחד לא סיפר לי?
"אבל אם זה לא מתאים לך, אני אסתדר," הוא המשיך כמעט ברצף, כאילו ידע מראש שאסרב, והוכחתי לו בשתיקתי ההלומה שצדק.
"לא, רגע," עצרתי אותו לפני שינתק. עד יום ראשון אני בכלל אמורה להיות מתה. האמת, במצב הזה בהחלט הייתי אומרת לכל בן אדם אחר בעולם "לך חפש", אבל הפעמים שאני מדברת עם ארז כל כך נדירות, ובטח שלא קורות אף פעם מחוץ לטווח הנוכחות של אמא, אז אמרתי שיבוא. "אין אצלי מי יודע מה לעשות, אבל אתה מוזמן."
"אני בא רק לישון, לא צריך כלום חוץ מזה."
העברתי מבט אל הכדורים, קולטת שהרגע התחייבתי להישאר פה עד מחר בערב. בסדר, אבל זהו. אחר כך זה ייגמר. אספתי את הכדורים לקערית קטנה והנחתי במקרר. הוצאתי פרוסת לחם. סגרתי את המקרר ונגסתי בלחם ואז חזרתי ופתחתי שוב את המקרר והוצאתי ואבן אחד ובלעתי אותו. בגוף שלי התפשטה תחושת רגיעה שכבר מזמן לא חשתי.
ארז יצא ברכבת מחיפה עם צאת השבת וממני היה אמור לצאת בחמש בבוקר. הוא לבש מדים והיה לו ריח חזק של אפטרשייב. בשנותיו בתיכון היה שחקן כדורסל מצטיין, חתיך וגבוה ממני בראש, אפילו שגם אני גבוהה. הוא כל כך הזכיר לי את גלעד, עד שהרגשתי שכל שריר בגוף שלי מתגעגע.
הוא הקיף את הדירה במבט ארוך. מבטו התעכב על הצילומים שנתלו על הקירות ומשם המשיך לשני ארגזי התמונות שהעמדתי בפינה ושאל בזהירות אם הוא יכול להסתכל. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא ביקר אצלי, ולמעשה הפעם הראשונה שהוא אשכרה ראה עבודות שלי. חוץ מצילום אחד שתלוי בכניסה למטבח, אין כניסה לעבודות שלי בבית ההורים.
הוא הרים צילום של שני פארקוריסטים שפגשתי במקרה במרכז העיר. במקור זאת היתה סדרה של שלושה צילומים. לפני חודשיים היתה מכירת חצר באיזה מקום והבאתי אותם. חשבתי להרוויח משהו. סדרה כזאת היתה יכולה להימכר באולרייט בכמה אלפים בקלות, אבל הבחור שהתלהב מהצילום צחק ואמר שאין מצב שהוא משלם על זה ככה. בסוף הסכמתי למכור במאתיים שקל וגם לפרק את הסדרה. אין לי מה לעשות עם שלושתם, אמר, ואני העדפתי את הציפור שביד מחלומות שלעולם לא יתגשמו. הפיצוי הגיע כשאת השרפרף והשידה שהבאתי הצלחתי למכור בסכום הרבה יותר גבוה. כי בשידה מאוירת שווה להשקיע אלפייה.
"ומזה את חיה?" שאל ושוב הסתכל סביבו, מעכל את הדירה הדלה שגם כשהתשובה היתה "כן, בהחלט", לא הסתירה את היותה איומה. בטח בעיני ארז, שגדל בווילה של ההורים וכל החברים שלו כמוהו.
"כן, אני מוכרת עבודות. אתה רוצה לשתות?"
"שחור חזק זה סבבה, שתי כפיות סוכר," אמר והוסיף בחיוך, "אפשר בנדיבות." הוא רכן להתבונן בצילומים שבארגז. "כמה זמן את גרה פה?" שאל כשהבאתי לו את הקפה ולעצמי כוס תה, והוא עזב את הארגז והתיישב על הספה הישנה.
"מאז שנפרדתי מיוני, נראה לי שנה. אולי קצת יותר." בתחילת השבוע דיברתי עם בעל הבית, שלא הסכים לדלג על חודש שכר דירה ולא היה לו אכפת מאיפה אביא את הכסף.
"יוני?"
"האקס שלי."
"לא ידעתי שהיה לך חבר."
"שנתיים. אבל מן הסתם לא הייתי מעזה להביא אותו לבית של ההורים, אתה יודע."
"למה?" הוא ידע למה, לפחות חלקית, ובכל זאת שאל. ההורים הם לא מסוג האנשים שמישהי היתה רוצה להביא אליהם את החבר שלה, לא אם אין לה טבעת על האצבע, לא אם הוא מוזיקאי תפרן שמחכה לפריצה הגדולה, לא אם הוא לא מרוויח מינימום חמש ספרות. האמת שגם אם הוא היה כל הדברים האלה, פשוט לא הייתי רוצה שהוא יכיר אותם. אבל את הדברים האלה לא יכולתי להגיד לארז. אז נאנחתי.
"אין שום סיבה שבן אדם שלא שייך למשפחה יצטרך לסבול את חברתם."
הוא הסכים בהנהון ועברנו לדבר על הקורס קצינים, שהוא כבר בחצי השני שלו. קשה, אבל סוחבים. "את הטירונות האמיתית כבר עברתי," הוא צחק וקרץ אלי, השותפה לחוויה, אבל אני לא צחקתי איתו. מזל שגלעד שולח לו חבילות, המשיך, זה באמת עושה לו טוב. "את יודעת, זה מבאס שכולם מקבלים ורק אתה לא, כמו שהיה בטירונות. אבל בקורס גלעד ממש משחק אותה." ולפני שניסיתי להבין למה הוא מתכוון, הוא ביקש שאני לא אגיד לאמא שהוא היה פה. הוא אמר לה שהוא נוסע לחבר, אבל החבר הבריז.
"יפה שאתה מעדיף לישון אצל חברים ולא לנצל את טוב לבה של אחותך הבכורה."
"מעדיף?" הוא נחר בבוז. "את יודעת מה אמא חושבת עלייך ועל זה שאני אהיה פה."
"לא תמיד חייבים לעשות מה שהיא אומרת."
הוא נעץ בי מבט חד. לרגע חששתי שיצעק או יתפרץ, אבל הוא רק אמר ביובש, "אני עושה כל מה שהיא אומרת." ולאחר מבט נוסף לעברי הוסיף, "לריב זאת לא אפשרות מבחינתי."
היה משהו עצוב בדרך שבה הוא דיבר. זה לא שמישהו מאיתנו אהב לריב איתה, או רצה, או שמח לריב איתה – היא פשוט אהבה לריב איתנו. היחסים שלה איתנו היו מאבק מתמיד. היא החלשה ואנחנו אלה שמנסים לפגוע, להרוס, למנוע ממנה את שלוות הנפש שהיא כל כך זקוקה לה.
השעה כבר היתה אחרי חצות, וקלטתי שארז מת מעייפות, אבל מדבר איתי מתוך נימוס, אז שחררתי אותו לישון. פתחתי את הספה למיטה וסידרתי מצעים נקיים. כיוון שהימים שלי התהפכו, אני נוטה להיות ערה בלילות, ואחרי שהוא נרדם הצטערתי שלא נתתי לו לישון בחדר ונשארתי בסלון עם המחשב. פחדתי להעיר אותו, אבל לא הצלחתי להישאר במיטה. לבשתי את המעיל והתיישבתי לנעול נעליים. השינה של ארז לא היתה רגועה. הוא כל כך הזכיר לי את גלעד וכל כך ידעתי שאסור לי להתקשר אליו.
הסתכלתי על ארז בועט בשמיכה ואז הסתכלתי עליו שוב, הפעם בריכוז. התקרבתי אל כפות הרגליים שלו. אי אפשר היה להתבלבל: הן היו פצועות. קווים ישרים, מקבילים, עדיין פתוחים מעט, נמתחו על העור הרך. חזרתי אל הכיסא שלי והסתכלתי על הבחור הענקי שעל הספה ועל כפות הרגליים היחפות שלו. אני עושה כל מה שהיא אומרת, שמעתי אותו אומר בטון שאי אפשר להתווכח איתו והמשכתי לבהות בכפות הרגליים שלו.
רציתי סיגריה, ולא היתה לי, ולא היה לי כסף לקנות, ולא היה לי כסף לכלום. הכרטיס נבלע, ולא עשיתי שום דבר שעשוי להכניס לי כסף בימים הקרובים. ועדיין, כפות הרגליים של ארז.
הוא התעורר מהשעון ובתנועה מהירה, אוטומטית, כיבה אותו, כנראה כדי לא להעיר אותי. ואז הוא הסתכל קדימה וראה אותי יושבת באותה תנוחה שבה נשארתי כל הלילה, בוהה בו, ונבהל אפילו יותר.
"הכול בסדר?" שאל.
נדתי בראשי לשלילה והפניתי את המבט אל כפות הרגליים שלו.
"אה, זה? בקטנה," אמר וקרץ.
"אתה יכול להגיד שזה מאוד כואב אבל שלא בא לך לדבר על זה. אני אכבד גם את זה."
הוא הוריד את הראש ואז הרים אותו והסתכל לי בעיניים, "נראה לי שזה ברור, לא?"
"שום דבר לא ברור," עניתי. "אני מכינה קפה." התנערתי והלכתי למטבחון להרתיח מים.
ארז התארגן במהירות ובא לקחת את הקפה שלו. "תודה," אמר ונשען על השיש.
"אני אכין לך משהו לדרך." ניגשתי להכין לו כריכים משאריות הלחם הפרוס שהיה לי במקרר. הספיק לשלושה כריכים, נראה לי סביר.
"את לא צריכה, אני אסתדר," אמר כשפתחתי את המקרר והוא ראה מה יש, כלומר מה אין.
"אמא הכינה לך כריכים, או שהיא היתה כל כך עסוקה בלרסק לך את הצורה שהיא לא הספיקה?"
"אני לא חושב שזה עבר לה בראש," הודה.
הנהנתי. מרחתי גבינה לבנה על הפרוסות הדקות, פיזרתי קצת זעתר, חתכתי אחת משתי העגבניות לפרוסות וסידרתי מעל לגבינה, סגרתי והכנסתי לשקית. "בבקשה."
"תודה, דניאלה, אני מאוד מעריך את זה." הוא הכתיף את התרמיל ואז נעצר. "את צריכה כסף?" הוא שאל כל כך בזהירות, שרציתי בעיקר לחבק אותו.
"מהמשכורת הצבאית שלך? לא, תודה."
"לא, זה הכסף של ההורים." הוא הוציא את הארנק והושיט לי שטר של מאתיים. "זה מה שיש עלי," התנצל. "זה בסדר, אני אוציא בכספומט, יש בכניסה לרכבת."
היססתי. היד שלי כמעט נשלחה קדימה. בסוף סירבתי. "תודה. אני אתקשר לגלעד."
עכשיו היה תורו להעביר משקל מרגל לרגל. בסוף הוא החזיר את השטר לארנק. עקבתי אחריו כשירד במדרגות, גוף עם כפות רגליים גדולות שצועדות בזהירות כדי לא לדרוך איפה שכואב.
אבל הכול כאב.
