דרמות הכרוכות בעיסוקו של צבי זמיר ז"ל, ראש המוסד המיתולוגי ואביה של הסופרת מיכל זמיר, לא נכנסו הביתה. משפחתו הכירה את האירועים דרך חזותו המתוחה, העצבנות שהפגינה האם והפרטים המדודים שדלפו לתקשורת. פעם־פעמיים בשבוע נארזה מזוודה שחורה וגם נפרקה. היו בה פאה ג'ינג'ית, משקפי שמש כהים, כובע קסקט, שפם או סווטשירט של וושינגטון רדסקינס. רק בשנותיו האחרונות של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים הוא דיבר קצת יותר, אומרת בת הזקונים שלו וקולה רווי געגוע. אולי לכן החליטה לכנס את מה שראתה חרף שתיקתו בממואר על בית ילדותה.
אבל גם מהמעט שהיא מתארת מהתקופה ההיא, עולה דמיון מטריד לכשלים של היום. זה לא רק מלחמת יום כיפור ושחצנות הקונספציה שהתעלמה מההתרעה של צבי זמיר. זה גם בחוויות הקטנות, הזניחות לכאורה, של מה שהיה ומה שיהיה. כמו למשל הירידה במוכנות הצבאית הרבה לפני המלחמה ההיא. "בגלל התפקיד של אבא, הייתה לנו מכונית ממלכתית", מספרת זמיר.
"אבא הקפיד להסיע בה חיילים, ובכל מקרה, מי שנוהג במכונית פרטית יכול להחליט אם הוא רוצה לתת טרמפ לחייל, אבל מי שנוהג במכונית ממלכתית חייב. והחיילים שעלו אל המכונית שלנו היו מרושלים מאוד, הם לבשו מכנסיים קרועים, והנעליים היו מאובקות. אבא היה מסתכל עליהם מהמראה שלו ומזדעזע בכל פעם מחדש. בבית היה אומר לנו, אם ככה נראים החיילים, מי יודע איך נראים הימ"חים. והוא צדק, כי אחרי המלחמה התברר שהצבא בבלגן, הטנקים היו חלודים, והכל מרושל ועייף. בדיוק כמו הצבא לפני 7 באוקטובר".
לו היה חי, מה הוא היה אומר על המצב שלנו כיום?
"אצל אבא שלי קיומה של המדינה היה הדבר הראשון. לא היו לו שאלות על התנאים או הדרך. מצד שני, הוא היה מצפן מוסרי. אני זוכרת שכשפליטים ירדו מהחרמון הסורי והצבא עצר אותם בירי הוא לא הצליח להבין איך החיילים שלנו יורים באנשים לא חמושים".
לו הוא היה ראש המוסד כיום, סיפור החטופים היה מסתיים אחרת?
"אני לא מתארת לעצמי שהיה עולה בדעתו להפקיר ישראלים באופן הזה. בתקופתו היה שבוי של המוסד, ברוך מזרחי, שהמצרים לא רצו להחזיר אחרי מלחמת יום כיפור. אני זוכרת שישב אצלנו בסלון מישהו מהמוסד ודיבר על העניין הזה, ואבא שלי אמר לו, אם אתם לא מחזירים אותו בכל מחיר אני מתפטר. כל כך הרבה פעמים אני חושבת לעצמי, טוב שהוא עצם את העיניים ולא הספיק לראות את הזוועה שמתרחשת פה".
היא בת 60, סופרת וגם מורה לפילאטיס, אם לבת מנישואיה הראשונים ובת זוגו של העיתונאי והפובליציסט ירון לונדון. הספר "חולשה לגנרלים" (הוצאת אחוזת בית בעריכת שרי גוטמן) הוא החמישי שלה ובעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים, אף שזמיר עצמה מתעקשת שאיננו ספר זיכרונות. "לא נעים לי להגדיר אותו ככזה", היא מחייכת במבוכה, "בממואר יש דייקנות מאוד גדולה לעובדות, ובספר שלי יש הרבה עובדות שאינן המציאות הבדוקה. יש התרפקות ויש הגחכה וגם עצב והמון דברים שלא נכנסו לצד רבים מאוד שנמצאים שם. רקמתי גובלן שמשקף את הסלון של הבית אבל עדיין הוא גובלן על הקיר ולא הסלון עצמו".
למה עכשיו?
"כי הגעתי לגיל שאפשר לשחרר. תמיד חייתי תחת ההגדרה של הבת של ובת הזוג של. וכשאני מסתכלת על עצמי מהצד, אני חושבת שאלו אילנות מאוד גבוהים להתייחס אליהם ויכול להיות שאני רוצה לקבל את האישור על עצמי באופן בלעדי".
למה הכוונה?
"יש בכתיבה אלמנט של תחרות. למשל, לקבל מחמאה מירון על הספר זה כאילו אמירה, אני חיה איתך אבל אני לא רק בת הזוג שלך, אני מיכל זמיר ואני סופרת. ראש המוסד זה אבא שלי, אתה לא בוחר לאן אתה נולד למרות שלא יכולתי לבחור יותר טוב ולא תתפסי אותי מתלוננת, אבל זה כמו לתפוס כיסא בשורה הראשונה באמצע ולא להסתכל למקום הנכון. זה בעיקר להסתכל למטה, מצד הבטנה. יש פה אלמנט תחרותי ורצון לבסס את עצמי על עצמי, על מרכז הכובד שלי".
אבל הספר עושה בדיוק את ההפך, הוא משייך אותך לאבא שלך, לאמא שלך, למשפחה שלך.
"הסיפור הוא הרבה דברים, הוא כמו רומן חניכה. יש בו את בית אבא, את הילדות והבגרות והמרד, ויש את הפרק של בית החולים, כשאני כבר אישה בוגרת ומתמודדת עם מחלה נדירה וקשה. אין פער יותר גדול מזה. באמצע יש את כל מה שרציתי להגיד, גם חולשה לגנרלים וגם הבנה שכל זרעי הרע טמונים שם, בגלל שמציאות שנבחנת רק באופן ביטחוני, בסופו של דבר מתפספסת. אני מלעיגה ומלגלגת על אמות המידה של הגנרלים, על הנקמה וההגנה והאגו, על האתוס הלוחמני. אבל אני נעה ונדה בין מה שאמרו אצלנו בבית, שביטחון הוא ברירת מחדל ומה שנחשב יותר זה מדע ותרבות ואומנות, לבין הידיעה שתמיד כשאני פוגשת גברים, ברור לי שאני פרוזדור לאיזה טרקלין ביטחוני שרוצים לדעת עליו. אולי לכן תמיד שואלים אותי על חסן סלאמה ותמיד אני אומרת שאני לא יודעת עליו כלום" (הכוונה לפרשת לילהאמר, שבמהלכה ניסו פעילי המוסד לחסל את עלי חסן סלאמה, ממנהיגי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיה אחראי לטבח הספורטאים במינכן, ובמקומו רצחו בטעות מלצר מקומי – שמ"ב).
את כותבת על משפחה שרובה הגדול כבר איננה.
"אבא, אמא ואחותי נפטרו, רק אחי הגדול נותר, ומאוד חשובה לי דעתו, כי אני כותבת על תקופה ששנינו נותרנו עדים לה. אני כותבת למשפחה המורחבת. בתודעה שלי אני לא רואה קוראים, אני רואה את המשפחה יושבת מולי. אני מנהלת אינטראקציה איתה ועם ירון. הוא רפרנט שלי. אני מדברת איתו דרך הכתיבה".
מה הוא אומר על הספר?
"תלוי באיזה שלב. קראתי לו את הפרק הראשון, הוא התפעל ממנו ואחר כך לא רצה לשמוע עוד. זה היה אקט חינוכי מצידו, הוא חשב שאם לא ירצה לשמוע אז אכתוב מהר יותר ואסיים את העבודה. ולא היא. דווקא העובדה שהוא זירז האטה את הקצב".
מה פשר השם "חולשה לגנרלים"?
"בתקופתי ראו בגנרלים את סמל הביטחון. נשים נמשכו אליהם, ודווקא אני כנערה הייתי מסתכלת על הגנרלים של תקופת ילדותי והם נראו לי כל כך דומים, אפרוריים כאלה. דדו היה יפה, אני זוכרת אותו במעומעם, אבל באופן כללי לא היה לי אף פעם עניין בהם. או לפחות ככה חשבתי. ואז בא 7 באוקטובר וראיתי את ישראל זיו ונועם תיבון ויאיר גולן, ולא רק אותם, עוד המון גנרלים שלבשו מדים והלכו להילחם בידיים חשופות, ומשהו במקום הנשי הקמאי שלי עמד מולם מלא הערצה ומצד שני גם מלא זעם על עצמי, כי זה לא צריך להיות ככה, כי יש מחיר להגנה הגברית הזאת, ואני לא צריכה גברים שיגנו עליי, תודה רבה".
אבל את כן צריכה, אם הגברים הללו לא היו מגינים עלייך, יש מצב שהמחבלים היו מגיעים גם לאזור הנוחות שלך בתל אביב.
"אני מדברת על מציאות שגנרלים מנתבים ומעצבים לכל אורך ההיסטוריה שלנו ועל הדרך מחמיצים משהו שאי אפשר לתפוס, כי הוא לא נמצא בטווח של גנרלים. אפשר לראות את זה אצל יצחק רבין, שהיה גנרל שהתפכח וההתפכחות שלו לא באה לידי ביטוי רק במציאות של שלום אלא גם בתרבות, בבריאות, ברווחה. פתאום הייתה תנופה גדולה בכל התחומים החיוניים, והחיים עצמם נמדדו בטווח הרבה יותר רחב. היום הניצחון המוחלט הוא טווח כל כך צר של ביטחון, שלא לדבר על זה שההבטחה הזאת באה מצד חבורה שמרמה אותנו, כי אין מצב של מיטוט מוחלט וניצחון מוחלט".
"זרעי המצב הנורא הנוכחי נבטו מהמקום הזה של חולשה לגנרלים שהסיטה את הנשים הלוחמות הצידה, כי כשיש גנרלים בסביבה, נשים לא יוצאות למלחמה. על זה בדיוק לוחמת הפלמ"ח נתיבה בן יהודה דיברה בזיכרונותיה כשיום בהיר אחד, עם ההפוגה, הוחלט שהיא ושכמותה מפסיקות להילחם. וזה מתגלגל למישורים נוספים, כי בגלל שראש ממשלה ושרים בכירים צריכים להיות תמיד עם רקורד צבאי, אז נשים נדחקות גם מהזירה הציבורית. וככה הגענו למצב של מדינה שהצבא שלה הוא חזות הכל".
יש הרבה מאוד נשים לוחמות, ראינו את גבורתן ב־7 באוקטובר.
"אני רוצה נשים בדרגים הבכירים ביותר בצבא, אני רוצה נשים בדירקטוריונים, ברוב הממשלה והכנסת, אבל עובדה היא שהנוכחות הנשית עדיין זניחה ביחס לגברים, ועובדה היא שאנחנו מוכות על ידי גברים ולא גברים מוכים על ידינו, ואנחנו נרצחות על ידי גברים ולא גברים נרצחים על ידינו. וגם ההגנה היא בידיים גבריות של גנרלים. וכל ההדרה הזו לא נולדה היום, כי גם בזמני רמזו שלגולדה מאיר הייתה חולשה לגנרלים, ושאלמלא היא הייתה אישה, אלמלא משלה בה תשוקתה, ייתכן שמלחמת יום כיפור הייתה נראית אחרת. לכל המדינה יש חולשה לגנרלים שמכתיבים תפיסה צבאית מצומצמת. זה גם אתוס גברי וגם כוח וגם חולשה שזקוקה לכוח, כי היא מאמצת את אתוס השואה כאילו אנחנו עומדים על סיפו של בור ורק הגנרלים יצילו אותנו ממנו".
7 באוקטובר סידר לנו מראות שהתכתבו יופי עם אתוס השואה.
"זה בנימין נתניהו סידר לנו".
הוא דווקא לא היה גנרל.
"אבל הוא בא עם סיירת המטכ"ל שלו. הגנרלים של פעם היו דמויות מסוג אחר. ההיסטוריון יצחק גרינברג מתייחס בספרו לאופן שבו מפא"י התמודדה עם השטחים. בכירי מפלגת העבודה, אנשים מקסימים וגלותיים כמו פנחס ספיר ולוי אשכול, אומרים בדיון שהתכנס כדי לדון בעתיד השטחים, לא ייתכן שאנחנו נעסיק את הפלסטינים בעבודות שאנחנו מעסיקים בהן גם ישראלים אבל נשלם להם חצי, ולא ייתכן שהם יחיו חסרי שוויון. הם דגלו ברעיונות של הכרה בערך חיי אדם, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי, אבל מאוחר יותר פתאום רואים את הגנרלים החדשים, שרון, דיין, אלון, שאין להם שום בעיה ערכית עם הניצול וההתנשאות. הם אמרו על הפלסטינים, הם יסתדרו ואנחנו נשלוט בהם כדי שיעזרו לצמיחה הכלכלית. אז בין הגנרלים של פעם לבין שרון ודיין אני מעדיפה את הגלותיים".
בית ילדותה של זמיר מכונס בפרק הראשון המכונה "שכונה". בגרותה המאוחרת מתוארת בפרק "תל אביב". יש הבדל חריף בין הילדות בשכונת צהלה הממוסדת, הממלכתית, הקפדנית, ליציאה אל החיים בתל אביב התוססת, הסוערת, המורדת בכל מה שהשכונה הטיפה לו וטיפחה. "בילדותי, כל היחס לרכוש ממשלתי היה מלא יראת כבוד", אומרת זמיר. "לשמור על כסף ציבורי היה ערך בפני עצמו. בגלל שחשבון הטלפון שולם על ידי הממשלה, לא האריכו בשיחות אצלנו, ואוי ואבוי אם ביקשתי פרוטקציה. כל מה שנרכש לצורך העבודה נשמר בקפדנות בקבלות. ואף פעם לא נתנו לי לקחת משהו מבית החולים שבו עבדה אמא שלי כי זה רכוש ציבורי. צריך משהו, תקנה בעצמך. היינו צריכים להצדיק את קיומנו כחלק ממשפחה שעובדת בשירות המדינה, להיות דוגמה ומופת דווקא בגלל הייחוס".
איזה טיפוס היה אביך?
"לאבא שלי הייתה יושרה קיצונית. וגם צניעות. לקראת יום הולדתו ה־80, תיאטרון גשר שהוא היה פעיל למענו מאז הקמתו, רצה להשקיע בסאגה מחורזת לכבודו. אז עדנה מזי"א פנתה אליי ושאלה איזה חולשות אנושיות יש לאבא שלי. אמרה לי, נשים? אמרתי לה, לא אומרת לך שהוא היה קדוש, אבל זה לא חולשה. אוכל? אמרתי לה, הוא סגפן. אלכוהול, סמים, כסף, שוקולד, סיגרים, וויסקי, שמפניות? אמרתי לה, לוקשן מיט יויך, אין דבר שאבא שלי אוהב יותר ממרק עוף עם אטריות. זה סימבולי, כי לאבא ואמא היה תמיד את המשפט השגור, 'אתה לא יכול לאכול שני סטייקים לארוחת בוקר'. חינכו אותי להבנה שאדם אולי צריך כסף אבל זה לא הדבר היחיד החשוב בחיים. צריך להתפרנס, לא להיות חזיר".
איזה אבא הוא היה?
"תלוי בתקופות. בילדות הוא היה אבא שלא נוכח בגלל דרישות התפקיד, אבל השעות המעטות שהיה בבית היו מאוד משמעותיות. הוא היה מכונס, רגוע ומאוד שמרן. מאוד הערכתי את היושר שלו כאיש ציבור, מאוד התגאיתי בקריירה הציבורית שלו, אבל כאבא יש לי גם כמה הערות לתיקון".
מה למשל?
"למשל אני לא חושבת שהוא טיפח מספיק את הביטחון העצמי שלי שבגללו יש בי אסרטיביות מופרזת. והיו לנו גם ויכוחים פוליטיים. חלק מהמתח ביחסים בינינו היה בגלל שזיהיתי אותו עם הממסד והטחתי בו האשמות כי הייתי שמאל יותר ממנו. לא תמכתי כמוהו בפתרונות צבאיים. ובאמת אף אחד מילדיו לא המשיך כמוהו לתפקידי ביטחון. אחי מדען, אחותי הייתה מורה ואומנית, ואני סופרת".
ולמרות הבחירות המנוגדות, עקרונות איש הצללים לא פסחו על הבית וגם עליה. בספרה זמיר כותבת שלמדה מאביה שהכי חשוב בהתחזות זה לשנות את מסגרת הפנים, את הפרופורציות, לכסות את המצח ולא להישיר מבט. "באחת מנסיעותיו ללונדון נקלע אבי למעלית עם שכן שלנו מצהלה. שאלת הימצאותו של אותו שכן באותה שעה באותה מעלית של אותו מלון יוקרתי בלונדון, כשעל כתפו שעונה אישה נאה ביותר שאיננה אשתו, לא נאלצה להתברר. אבי לא הישיר מבט, והשכן לא זיהה".
והייתה ההתייחסות המתנשאת לאלו שלא שייכים לקליקה המתאימה, לצד יהירות טיפוסית לאותה תקופה "שבאה לידי ביטוי בהנחה הגברית שלאישה יש אונה אחת ולא שתי אונות", מחדדת זמיר. "אבא היה יכול להגיד, זו האישה הכי חכמה שאני מכיר, ולא האדם הכי חכם שאני מכיר. הנשים היו נשים. גם אם הן טיפחו קריירה, הן היו אמורות להחליף מתכונים, והגברים דיברו פוליטיקה. אולי לכן הערצתי את שולמית אלוני על החירות שבה היא הסתובבה בחברה גברית, כשזה לא היה מקובל וכשהנשים הביעו נכונות להצטמצם".
גם ההורים שלך?
"שניהם היו מאוד צדקנים והקפידו להחזיק פסאדה לידינו. הם מאוד האמינו בדוגמה אישית. מרוב שהם הציגו את עצמם כאנשי מופת, כשהם גילו התנהגות אנושית, זה היה סוג של הלם".
למשל?
"בימי הולדת היה נורא ברור שמאמינים בנכסי רוח, אז לא הולכים למסעדות ומביאים ספר במתנה או מינוי לתיאטרון. אבל לימים גדלתי ולמדתי שהם הלכו עם החברים לא מעט פעמים לאכול במסעדות. הם אמרו לי תמיד, אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו, ואני האמנתי שלא משנה אם הגברים בחיי עשירים או יפים, חשוב רק שהם יהיו מעניינים, ולקחתי את זה לקיצון, ואז התבגרתי ואמרתי ראבק, לא רק מה שבתוך הקנקן אלא גם קצת הקנקן עצמו. צריך קצת אירוניה כשאתה מקשיב להורים".
כתבת שאמך אמרה שאחרי כל הצער והסבל בעולם היא השתוקקה לבן והנה נולדת בת.
"זה משהו שלא אומרים, חייתי עם זה שאני סוג ב', גם היא הייתה בעיני עצמה סוג ב' בשל היותה אישה. הספר עוסק באיך גולדה התעסקה עם הנשיות שלה ואיך הנשים בתקופתה קידשו את הקריירה של הגברים ובדרך איבדו את הזהות שלהן".
איך גולדה התעסקה עם הנשיות שלה?
"היא הייתה לא נשית במופגן. למרות שהיה לה רקורד סוער בצעירותה. לא הייתה לה בעיה להתווכח במפלגה והיא לא נתנה קדימות לשום גבר והייתה קרייריסטית, ועדיין היה המטבח של גולדה. לא הסלון. היא הייתה דומיננטית וכריזמטית, אבל לעומתה הנשים של הגנרלים העניקו ברובן קדימות לקריירה הגברית".
בספר מתארת זמיר סיטואציה מרתקת ששיאה מפגש בין המרחב הזוגי של ראש המוסד ואשתו מול התובענות של גולדה במסגרת התפקיד. "נתקלנו בצהרי יום אחד בגולדה מאיר במסעדה של כהן ליד קולנוע אדיסון בירושלים. גולדה ישבה בשולחן פנימי סמוך לקיר בחברת מזכירה הצבאי, ישראל ליאור, שניהם שקועים בשיחה. בין שתי אצבעות צהובות אחזה סיגריה. אחרי דקה נשר האפר שבקצה אל צלחת סלט, שכפי הנראה איבדה בה עניין. כשהתקרבנו, ישראל ליאור הפנה אלינו מבט מחויך וצלול. פניו של אבי לבשו ארשת של הפתעה, כאילו לא ציפה להיתקל בשניהם במקום הצפוי הזה, והוא התעכב ליד שולחנה. בעל המסעדה, אדון כהן, הוביל את אמי ואותי למקומנו השמור לנו במרחק שני שולחנות משם.
"זה היה יום הנישואים של הוריי. אבל גולדה מאיר עצמה כלל לא נראתה מופתעת. להפך, תנועות ידה העצבניות העידו שחיכתה די והותר לדעתה וכבר איבדה סבלנות. אותו חיוך רך שריחף על אותן שפתיים צרות ונחושות, שהעיד עליה, על הסבתא של כולנו, שהיא גם חזקה וגם מבינה וגם אנושית וגם דורשת וגם יודעת שקשה וגם מצפה, אותו חיוך התחלף במסעדה של כהן בהבעה ברורה של קוצר רוח. מבטה נח עלינו, על אמי ועליי, מכביד, מסויג, לא נעים, חיכתה שנתיישב סוף־סוף. כשהתיישבנו, שאפה עמוקות מן הסיגריה, צמצמה את עיניה כאילו רצתה לומר לנו משהו ואחר כך התחרטה, והסתפקה בנשיפה של סילון עשן אפרפר ואיטי בפרצופנו. כאילו היה לה חשוב שנדע שזה שהיא אישה, זה עוד לא אומר שיש לה עניין בנשים וטף. על מה דיברו השלושה לא יכולנו לשמוע.
"אבי, שעון קלות על שולחנם של ראש הממשלה ומזכירה הצבאי, דחה בחיוך ערמומי את הכיסא שהציע לו ישראל ליאור, דבק בתנוחתו המשדרת זמניות. אחרי הכול, זה היה יום נישואיו. ליאור הגיש לאבי מעטפה חומה של מסמכים שהביא עימו מבעוד מועד. צל עכר את תכלת עיניה של אמי, צל החולף באישוניה בכל פעם שמתברר לה שיצאה אידיוט, תמיד בלשון זכר. באחת התבהר לה שזה היה מתוכנן מראש, שגם הפעם הצליח אבא שלי, כדרכו, לתפוס שתי ציפורים במכה אחת".
מה הורייך חשבו על משה דיין?
"הוא היה עוף מוזר. וגם אשתו רחל. האיש הזה, שגם אם הזכרת את שמו באפריקה, היו שמים יד על הלב מרוב שהכירו והעריצו אותו, אחרי המלחמה ירד מגדולתו ונחלש גם בריאותית. אצלנו בבית לא אהבו אותו גם לפני כן. אבא שלי אמר עליו שהוא הולך אחרי אנשים בעיניים עצומות, אבל מדי פעם גם פוקח עיניים כדי לבדוק שהם עצמם לא הולכים בעיניים עצומות. הוא לא אהב את העובדה שדיין היה מעל החוק והרשה לעצמו דברים שאסור להרשות".
ואריק שרון?
"גם אריק שרון ראה את עצמו מעל החוק. אבא שלי חשב שהכללים צריכים לחול על כולם. אין מישהו שיכול להקים חווה איפשהו. הוא לא ראה בעין יפה את כל השטיקים והטריקים שלו. הם לא היו חברים".
רחבעם זאבי?
"הוא למד עם אמא שלי בגימנסיה רחביה. היא ואבא תיעבו את הגינונים המגעילים שלו. הוא היה גס, גזען, מלא מעצמו, בלון נפוח, אבל הם לא יכלו שלא להעריך את הכושר הארגוני שלו".
הופתעת מהתחקיר שנעשה עליו בעובדה?
"לא נפלתי. זה היה לי ברור. הוא הרי ייצג את מה שהיה נהוג באותה תקופה בצבא. מה שזעזע אותי היה הוויכוח על ההנצחה באתר מורשת הפלמ"ח כשהחברים שלו אמרו, אנחנו לא מתעסקים בסיפורים האישיים, כאילו זה לא חשוב וזה לא עניינם שהוא התרוצץ אחרי חיילות וכל הסיפורים על ניסיונות האונס. מה שעניין אותם היה רק שהוא לא ראוי להנצחה בגלל שהוא לא לחם בשער הגיא. זה היה מגעיל".
גם דודו טופז מוזכר בספר.
"דוד טופז הגיע לשכונה שלנו בעיקר כמהלך סוציולוגי. דרכו ניתן לראות את השינוי שחל בצהלה מהמקום הסגור של האליטה הצבאית לתמהיל אחר. כבר לא הייתה אווירת קסרקטין צבאי אלא גם אווירת בוהמה. אני זוכרת את דודו מסתובב בבריכה בצהלה עם חוטיני קטן ונוסע באוטו עם גג פתוח. הוא היה המלך שהביא לשכונה סטנדרטים מאוד ראוותניים וקצת צבע. וזה גם אומר שהשכונה הסכימה להיפרץ".
הספרים הקודמים של מיכל זמיר כתובים בגישה משוחררת. שניים מתוכם נחשבים ספרות ארוטית, שזה מפתיע, כי זמיר הלא הגיעה מבית כל כך ממלכתי, מחינוך וסביבה אירופית, מלאכותית מרוב כללים ושמרנות. "הארוטיקה בספר הראשון הייתה סוג של תרגול בכתיבה, לקחת פורנו, שזה ז'אנר נמוך, ולהתחיל אותו ממקום שהוא לא יומרני מדי", היא מבארת. "זה היה כמעט חצי בדיחה וגם המשך המרד שלי, כי חשבתי שכל מיני מילים יפות כמו חלקת צוואר זה סבבה, אבל בשפה כל כך עשירה כמו עברית מותר לגוון במילים נועזות".
הספר הנוכחי, הגם שהוא אישי וחשוף, רחוק מאוד מארוטיקה. הוא עוסק בתחילה בעבר ובסופו בהווה ומהדהד את הקשר בין מלחמת יום הכיפורים למוראות 7 באוקטובר. זמיר טוענת שרב השוני על הדמיון. כך למשל, כשהיא מתארת את הימים של אחרי הסערה ולפני ועדת אגרנט "אלו שהגיעו לוועדה עם עורכי דין כמו אנשי עסקים, ואלו שניצבו עם המדים והאמת שלהם, ואלו שברחו מהארץ ואלו שגרסו ניירות", היא לא רואה ועדת חקירה ממלכתית שאולי תקום היום.
"אצלנו לא יקרה", היא חורצת ביובש. "אפשר לקטר על מלחמת יום כיפור, אבל אחרי שלושה ימים הצבא התעשת. אצלנו חלפו כבר שנה ושבעה חודשים ועדיין לא רואים את הסוף ולא הושגו מטרות המלחמה. ב־73', כשההמונים יצאו והפגינו מול הבית של דיין וגולדה מאיר, הממשלה נפלה והלכו לבחירות. ופה הממשלה מפשלת ואף אחד לא מצליח להיפטר ממנה. אף אחד מהממשלה שהאסון התרחש במשמרת שלה לא לוקח אחריות ולא מתכוון להתפטר. התוכנית היא להמשיך לשדוד את הקופה הציבורית ושתישרף המדינה".
והצבא? איפה האחריות שלו?
"אני לא סמכתי על הצבא גם לפני 7 באוקטובר, לא כי ידעתי משהו אלא כי אי אפשר לחיות במלחמה מתמדת. בצפון קוריאה אולי, לא אצלנו. הרבה לפני 7 באוקטובר דיברו בשפה דתית ומשיחית, העבירו כספים לחמאס והעדיפו אותו על פני הרשות הפלסטינית, ואת זה עשה נתניהו, לא חמאס. להיות ראש ממשלה זה לא רק מנעמים ושמפניות, זה גם לעשות חרקירי כשהמדינה שלך עולה באש, נרצחת ונחטפת, הלומה והמומה ומודרת מכל מקום. כמו שגולדה מאיר קמה והלכה הביתה עם קצת פוש, כך גם נתניהו צריך ללכת. קרה דבר נורא למדינה שאתה עומד בראשה? לך לבחירות, קבל את אמון העם מחדש במקום להקשיב לאלו שלא רוצים להחזיר את החטופים הביתה. מי שאומר שיש דברים יותר חשובים מהחטופים לא יימחל לו לא בדור שלנו ולא בדורות הבאים".
יד על הלב, אחרי 7 באוקטובר את עדיין אותו שמאל?
"אני לא מאמינה בשלום, אני מאמינה בהסדרים. אני לא חושבת שהשנה המדממת הזאת תוכל להימחק בימי חיינו, אבל אם נגיע להסדר בר קיימה, אז אולי העולם יחזיק מעמד ויהיה שלום".
איך אפשר להגיע להסדר עם חמאס? יצאנו מהרצועה, נתנו לו עצמאות ומזוודות של כסף, פתחנו את השערים לפועלים מעזה ובתמורה קיבלנו טבח.
"אני רוצה להכות על חטא ולהוציא את ירון גבר. כשהכרתי אותו, היו לנו המון ויכוחים פוליטיים, מכיוון שאני יותר שמאל ממנו. אמרתי שגם חמאס הם בני אדם, וירון אמר, תקראי את אמנת חמאס ותראי שהם רוצים בהשמדתנו. בסוף יצא שאני זלזלתי והוא צדק".
אבל מחוץ לפוליטיקה החיים עם ירון לונדון, המבוגר מזמיר ב־24 שנה מתנהלים בעיקר בהסכמה. "לחיות עם ירון זה תענוג", היא מחייכת. "כמובן שיש לנו קלאשים כמו לכל זוג, אבל סך הכל ממש כיף. ירון בן אדם מעניין, נדיב, מצחיק ומאוד תומך ומטפח. יש לזה גם צדדים פחות נוחים, כמו למשל שאנשים אומרים לי, בטח נורא מעניין לך לחיות עם ירון, ואני אומרת, סליחה, מאוד מעניין לי לחיות עם עצמי, אבל האמת היא שהוא שווה את זה".
קלאשים?
"אנחנו בתחרות, אני צריכה לכתוב יותר טוב ממנו, וכשאנחנו רבים, אני יכולה להיות פוגענית לפעמים, והוא דווקא מאוד אלגנטי. הוא לא יפגע מתחת לחגורה".
והפרש הגילים?
"איך בן הזוג מתבגר זו שאלה מאוד גדולה. בהתחלה אתה לא חושב על זה, ואחר כך צברת כל כך הרבה קילומטראז' משותף שאין לזה משמעות. וירון פורח. כלומר הוא זקן, אבל הוא מעניין, יצירתי, מקורי ועושה המון דברים מקסימים. מאוד טוב לי איתו".
החלק האחרון בספר מתאר מחלה אוטואימונית נדירה והרסנית שתקפה את גופך.
"הרבה זמן הסתובבתי עם כאבים בלתי מזוהים, עד שזיהו אצלי מחלה גנטית קשה ונדירה שנקראת פמפיגוס וולגריס. היא התפרצה בצורה אגרסיבית. זו מחלה של כאבים עזים מנשוא שנמשכת זמן רב ודורשת אשפוז ממושך. היא נובעת גם מסטרס, שזה הגיוני כי באותו הזמן אמי גססה מאלצהיימר ואחותי האהובה חלתה ונפטרה".
איך היה לך המפגש עם בית החולים?
"לשכב במחלקה במוסד רפואי זו הטחה אל קרקע המציאות ואל מהות החיים. יש בזה משהו נחות אבל גם פיוטי ומעניין במובן של הישרדות. אלו החיים האמיתיים בעירומם. נתנו לי סטרואידים שהפכו אותי לאחד היצורים הכי מכוערים. נראיתי כמו חורבה. פצעים פעורים, עור מתקלף, כאבי תופת, כי כל הגוף מרגיש כמו כוויה. הייתי עומדת מול המראה ובוכה. והיו שלבים שרציתי להשיג רישיון לאקדח ולגמור עם זה, גם בגלל הכאבים וגם בגלל שלא האמנתי שאחזור להיות בן אדם. אבל לא הצלחתי לקבל רישיון".
"הייתי אומרת לירון, תירה בי, והוא היה אומר, תירה בסגול, לא בקמץ, דברי עברית תקנית. דווקא קוצר הרוח שלו עשה מה שצריך כדי לאפס אותי. היו לו כל מיני שטיקים מצחיקים. כשבכיתי על המראה שלי, הוא היה אומר, מה את מקטרת, את נראית כמו כל אישה בגילך. היה לו מינון נכון של תמיכה, הוא ריחם עליי אבל לא נתן לי את התחושה שהוא מרחם עליי וגם שידר ביטחון מלא שאני יוצאת מזה".
הייתי נורא מוטרדת שלא יזכרו אותי כמו שנראיתי, וחלק מהמאבק להחלמה היה כדי שהאנשים ישכחו את המראות שלי כאישה חולה ויזכרו אותי בריאה. זה היה טריגר לחזור לעצמי ולהשתפר. לא קיבלתי את עצמי במתנה, נלחמתי על זה, הרווחתי את עצמי. וירון הביט ונפעם, אבל יותר משהיה בי אופי חזק הוא נטע בי את התחושה שיש לי אופי חזק. הוא היה שותף בסיוט הזה כמו שהיה שותף בכל שלב ותחום בזוגיות שלנו. אמרתי לך, תענוג לחיות איתו".
