אם הניסוי חלילה ייכשל, ישראל תוכל להאשים רק את עצמה

תקרית דמים אחת רדפה את השנייה השבוע והתקבלה כמעשה של שגרה על ידי ישראלים ופלסטינים כאחד. ביום ראשון שבו חגגנו את שבועות, נהרגו 21 פלסטינים בתור לחלוקת אוכל ברפיח. הם הגיעו למרכז הסיוע כדי לקבל את מנת המזון שהובטחה להם, ונורו למוות בירי חסר הבחנה. ביום שלישי חזר המחזה על עצמו. 26 בני אדם נורו למוות בהמתנה לקבלת מנות מזון למשפחותיהם.

במקרה הראשון הפיץ צה"ל סרטון של חמושי חמאס יורים לתוך הקהל. במקרה השני הודה כי חיילי הכוח המוצבים בסמוך ירו לשם הרחקה לעבר דמויות חשודות. חשוב לדעת מי לחץ על ההדק, אבל חשוב גם לומר כי חמאס וצה"ל חולקים, מתוקף המציאות, את המשילות באזור בימים אלה. שניהם אחראים על חיי האזרחים.

התקשורת הישראלית לא עשתה עניין רב משני האירועים, ולמרות זאת, דבר בהם אינו נורמטיבי. לא העובדה כי אזרחים ומשפחות על ילדיהן נקלעו למצב רעב. גם לא התלות שלהם בגורמים זרים כדי לקבל קצובת מזון זעומה. יותר מכל, אין זה סביר שאזרחים תמימים ייקצרו בצרורות בצאתם לקושש קצובת מזון עבור משפחתם. אבוי אם חיילינו שפכו את הדם הזה, ועוד יותר אם עשו זאת פלסטינים, בשר מבשרם.

מנגנון החלוקה שהקימו צה"ל והאמריקאים במשותף נועד למנוע מחמאס להניח את ידה על המזון. החבילות נמסרות אחת לכמה ימים ישירות לידי ראש המשפחה, אחרי שהוא נבדק בידי השב"כ וטוהר. ארבעה מתחמים כאלה הוכשרו בפינות שונות של העיר. כוחות צה"ל נמצאים בסביבת המתחם, אולם לא בתוכו. חברה אמריקאית מנהלת את החלוקה בפועל. מבחינתה זו איננה פילנתרופיה אלא עסק. החברה נמצאת שם במשימה הומניטרית, אבל מטרתה הראשונה היא לעשות הון.

מי משלם על המזון המחולק? ואת שכר עובדי החברה? פעילות באזור מלחמה היא עסק יקר. מרכזי החלוקה דורשים עשרות מיליוני דולרים בחודש. למרות זאת, מקור המימון נשמר בחשאיות בידי הנוגעים בדבר. לפי הערכות שנפוצו השבוע, המימון מגיע מטורקיה ומקטאר. קטאר שילמה גם על מאות משאיות הסיוע שנכנסו מדי יום בהפסקת האש האחרונה בינואר ובפברואר. אז הנה, עזה וישראל – שתיהן יחד וכל אחת לחוד – שוב מסתייעות בכסף הקטארי.

מפעל מקביל של האו"ם

מלאכת הסיוע ההומניטרי היא מקצוע בפני עצמו. זה תפקידם של ארגונים בינלאומיים, או להבדיל גופי ממשל שמתמחים בכך. זה ענף מורכב המשלב לא רק יכולת ארגונית אלא גם הבנה עמוקה בצורכי אנוש, ומטבעו הוא דורש ניסיון וידע. ברצועה פועלים בימים אלה הסהר האדום הפלסטיני, הצלב האדום הבינלאומי וכמה סוכנויות של האו"ם. לאו"ם יש מפעל מקביל: כיום אנשיו מחלקים מזון ותרופות בעזה, באופן עצמאי ובמימון של הארגון, באמצעות 400 נקודות חלוקה לאורכה של הרצועה.

ידי האו"ם כבולות בבואו להשתתף במנגנון החלוקה ברפיח. החוק הבינלאומי קובע כי סיוע הומניטרי צריך להגיע לנזקק ולא הוא אליו. אין להציב בפניו תנאים (למשל, למנוע סיוע מבני משפחתו של איש חמאס), ואין להפוך את הסיוע לכלי פוליטי. בגלל כל אלה, מיזם החלוקה הישראלי־אמריקאי אינו מאפשר לאו"ם להשתלב בו. הזכאים סוננו מראש לפי השתייכותם הפוליטית, וגם אחרי שנמצאו ראויים לו, הסיוע אינו מגיע אליהם. עליהם להגיע לנקודת החלוקה בכוחות עצמם, והנה התוצאה. עשרות מהם נורו למוות.

סוכנות האו"ם המפקחת על הסיוע לעזתים במלחמה איננה אונר"א הידועה לשמצה. הפיקוח נעשה על ידי המשרד המתאם לעניינים הומניטריים, ועל ידי שליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם לתהליך השלום. לשניהם משרדים בירושלים ופעילות שטח ברצועה. עד לפני שנים מעטות היה משרדו של השליח המיוחד פעיל יותר בעניינים הקשורים לסכסוך.

היה זה בתקופת השליח ניקולאי מלאדנוב, לשעבר שר ההגנה של בולגריה. אנשיו תיווכו במצבי לחימה, השיגו הפסקות אש חשובות והצילו חיי אדם משני הצדדים. הם נהנו מהערכה ומשיתוף פעולה גם בירושלים.

בדצמבר 2020 סיים מלאדנוב את כהונתו, ומאז חל פיחות במעמד המשרד. מקבלי ההחלטות בישראל, מצידם, העדיפו את הקטארים או המצרים, ובמקביל התקשו יורשיו של מלאדנוב להיכנס לנעליו הגדולות. התוצאה היא ששליחו המיוחד של מזכ"ל האו"ם באזור אינו שותף כיום לתהליכים חשובים כמו שחרור החטופים, המשא ומתן להפסקת אש או מפעלות החלוקה ברפיח.  

בבואה ליצור את המציאות החדשה בעזה, זכותה של ישראל להעדיף אנשי עסקים אמריקאים ואת ממשלת קטאר על פני ארגונים בינלאומיים. מאחורי ההחלטה מסתתרות בוודאי סיבות כלשהן. זכותה להעדיף גם את טורקיה החשובה, המתווכת בימים אלה בין דמשק לירושלים. אבל לוויתור או הדרה של אנשי מקצוע עלול להיות מחיר.

רצועת עזה היא אזור מוכה אסון. נהרסו בה לא רק שכונות, אלא כל מרקם החיים. צרותיה ילוו אותנו עוד שנים קדימה. הארגונים הללו אינם אויבי ישראל אלא כלי מהימן בשירותה. במוקדם או במאוחר היא עשויה להזדקק להם.

השבוע תיאר ידידי מיכאל מילשטיין בחשבונו ברשת טוויטר תסבוכת נוספת. עלייתן של משפחות פשע שתופסות את מקומה של חמאס בשטח. אחת מהן לפחות, משפחת אבו שבאב ממזרח רפיח, הקימה מעוז שליטה, ובמהלך הפסקת האש נהגה לפשוט על שיירות סיוע. משפחת אבו שבאב היא ענף משבט תראבין הבדואי, ובראשה עומד יאסר אבו שבאב, מומחה להברחות, סחר בסמים וגניבה.

אתמול אישרו גורמים ביטחוניים בישראל כי צה"ל והשב"כ משתפים פעולה עם חמולת יאסר אבו שבאב ברפיח. המגעים הללו כוללים את חימושם, ובתמורה הם מאבטחים את הסיוע שנכנס לרצועה. ח"כ אביגדור ליברמן כינה אותם "פושעים ועבריינים המזוהים עם דאע"ש". קשה להתעלם מהאופן שבו חוזרת ההיסטוריה על עצמה. בשנות ה־80 בעזה, כדי ללחום בפת"ח ולהחלישו, טיפחה ישראל בדעה צלולה את האחים המוסלמים. משם הגענו לאן שהגענו.

אם כדי להחליש את חמאס בחרה ישראל במשפחת פשע, דומה הדבר להמרת פשפשים בחולדות. שהרי באיזו שפה אפשר לדבר עם עבריין? איזו מחויבות אפשר ליצור אצלו לאורך זמן? ומי לידנו יתקע כי נאמנותו לא תפקע או תומר לאחרים? פשיעה, במיוחד במצבה הנוכחי של עזה, היא הקרקע הפורייה ביותר להצמחת כיסי טרור.

סיוע הומניטרי לאוכלוסייה בזמן מלחמה דורש רצינות וכובד ראש. ישראל איננה עושה טובה לעזתים בלבד, אלא גם לעצמה. טוב אם מפעלות הסיוע הללו לא יישענו על שותף מפוקפק, לא ישמשו להפקת רווחים ולא יגרמו למותם של רעבים. במיוחד כאשר מאחורי הקלעים בוחשות או מעורבות כמה מדינות רציניות, וההון הדרוש לשם כך נמצא.

סכנה מעבר לפינה

ישראל מחויבת להשקיע בייצוב החיים האזרחיים ברצועה. לא רק למענם, אלא גם למען עצמנו. אם ברצועה יתהווה ריק שלטוני, לאזרח לא תהיה כתובת ויתפתחו כיסי עוני ופרוטקשן, אנו נהיה הכתובת הראשונה לכל המחלות הללו. הטרור שעלול לצמוח שם הוא עיוור ושטני, כפי שקרה בעיראק שאחרי סדאם.

זהו טרור שיבקש לנקום על היקפי המוות הבלתי נתפסים ועל החורבן – ויפעל לשבש כל ניסיון לבנות משהו חדש. במסרים שהעבירו המצרים לישראל בשנה האחרונה הם הזהירו מפני התפרקות כוללת. את הילדים הללו, שאיבדו הורה, אחות או קרוב משפחה אהוב, לא יהיה צריך לגייס בתוך כמה שנים. הם כבר מגויסים לנקמה. ויש אלפים כמותם בימים אלה.

אי אפשר לדבר על רעב ברצועה בלי להזכיר את החטופים הישראלים. יהיה זה מפתיע אם נגלה כי חמאס אינו נוקם בהם את נקמתו – על התקיפות רבות־העוצמה של צה"ל, על התנאים הקשוחים שמציבה ישראל מולם במשא ומתן ועל המצור והרעב של אוכלוסיית הרצועה. אפלת המנהרות מעולם לא הייתה חשוכה יותר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]