סיפור שהתרחש לפני מספר שנים במשרד ראש הממשלה הסתיים באחרונה בזיכוי מפתיע: מאבטח שהואשם בחבלה חמורה לאחר שהרביץ לשליח, שהגיע למסור חבילה זכה לזיכוי מלא מבית המשפט השלום בירושלים. הסיבה? השופט קבע שהמאבטח פעל במסגרת חוק השב"כ ו"עשה בדיוק מה שלימדו אותו".
על פי כתב האישום, השליח הגיע למסור חבילה במשרד ראש הממשלה ללא תעודת זהות תקפה. מה שהתחיל כבעיה ביורוקרטית רגילה הפך במהירות לתקרית אלימה שהביאה לשבר בצלע, שפשופים ונפיחויות – ולבסוף לכתב אישום נגד המאבטח. השליח לא רק שהגיע ללא תעודה – הוא התנהג בצורה שגרמה למאבטחים לחשוש מהכי גרוע. עדת ההגנה תיארה את הרגע הראשון: "הוא אמר אני לא מביא לכם למה מי אתם בכלל הגיע בגישה מאוד תוקפנית מהשנייה שהוא נכנס לוילה". השליח לא הסתפק בסירוב אדיב – הוא השליך את המשלוח לכיוון המאבטחים ויצא החוצה.
בשלב מסוים השליח ניסה לעקוף את נהלי הביטחון. הוא התקשר לעובדת שהזמינה את המשלוח וביקש ממנה לבוא לקחת אותו מחוץ למשרד – בניגוד מוחלט לכללי האבטחה. כאשר המאבטח יצא לדבר איתו ולהסביר שהדברים לא עובדים כך, השליח הצמיד אליו את ראשו באופן מאיים.
מהרגע הזה הכל התגלגל במהירות. המאבטח דחף את השליח, החלו דחיפות הדדיות, וכאשר הגיעו מאבטחים נוספים להשתלט על המצב, הסיטואציה הפכה לעימות פיזי מלא. עד ההגנה שהגיע לסייע, הסביר את ההיגיון מאחורי הפעלת הכוח: "ברגע שמאבטח מבחינתי מקבל החלטה ולפי הנהלים מקבל החלטה שהוא צריך להפעיל כוח… אני אמור להגיע ולתגבר לאירוע להפעיל כוח להסיר איום".
השליח, מצידו, סיפר גרסה שונה לחלוטין. לטענתו, הוא לא התלהם ולא תקף את המאבטח, והמאבטח פשוט החל להרביץ לו ללא סיבה. אבל כאן הכשיל אותו הזיכרון – או משהו אחר. בחקירתו הראשונה במשטרה מסר השליח כי אמר למאבטחים שתעודת הזהות שלו "לא בתוקף", ואילו בחקירה השנייה – עשרה ימים בלבד לאחר מכן – מסר כי אמר שהוא "לא מביא תעודת זהות". גם את נושא הצמדת הראש הוא "שכח" בין חקירה לחקירה.
השופט יהושע צימרמן לא השתכנע. "תמוה ביותר כיצד בחלוף ימים ספורים נשכח פרט כה מהותי", כתב בפסק הדין, ומצא כי קשה לקבל את גרסת השליח מול עדויות המאבטחים הקוהרנטיות. אבל הנקודה המכרעת בפסק הדין לא הייתה מי צודק בגרסתו, אלא מעמדו המשפטי של המאבטח. בהחלטה משמעותית, קבע בית המשפט כי "מאבטחי אגף ביטחון וחירום במשרד ראש הממשלה, ובהם הנאשם, יחשבו כפועלים מטעם שב"כ". זה אומר שהמאבטח נהנה מההגנה של סעיף 18 לחוק שירות הביטחון הכללי, הקובע שעובד השירות לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה "בתום לב ובאופן סביר במסגרת תפקידו".
תחקיר פנימי שנערך במשרד חיזק את עמדת המאבטח. הממצאים קבעו כי "התגובה לשליח הייתה לרוב נכונה ובייתר ההתרחשות מובנת לאור התנגדותו האלימה של השליח". מעניין לציין שהתביעה בחרה שלא לחקור את עורך התחקיר על הממצאים שלו.
ההגנה גם טענה לאכיפה בררנית. זאת לאחר שמאבטח נוסף, הודה בחקירתו כי גם הוא הפעיל כוח כנגד השליח ואף נתן לו "ברכייה" שיכלה לגרום לשבר בצלע. אבל הוא – בניגוד לנאשם – מעולם לא נחקר כחשוד. השופט תמה בפסק דינו: "מדוע בחרו שלא לחקור אף את המאבטח הנוסף באזהרה ולא יוחסה לו תקיפה שלא כדין", וקבע כי אין הבחנה הגיונית בין מעשי השניים.
כשהחוקרים נשאלו על כך בבית המשפט, התקשו לתת תשובה משכנעת. אחד החוקרים אמר שמעשי המאבטח נראו "יחסית לגיטימיים לאותו רגע", אבל לא הצליח להסביר מדוע מעשי הנאשם לא נתפסו באותו אופן. בסופו של יום, זיכה השופט צימרמן את הנאשם מכל האישומים וקבע: "הנאשם פעל כראוי, ובהתאם לנהלי העבודה ושיקול דעתו המקצועי תוך הפעלת כוח סביר".
