מי שמחפש נושא לעבודת תזה, הנה אחת: הייצוג של הבלשית בתרבות הישראלית. השוטרת החוקרת בגילומה של איבגי מצטרפת לרשימה מעניינת, שכוללת כמובן את ליזי בדיחי של שולמית לפיד ולאחרונה גם את גיבורת "כביש הסרגל", סרטה של מאיה דרייפוס. "אישה מרתקת אותי יותר מגבר", אומר אבו ואהיל בתשובה לשאלה כיצד המגדר של הגיבורה משנה, אם בכלל, את הסדרה. "אני לא אישה, ואני תמיד מתעניין במה שאני לא, באחר. אני יודע מה זה להיות גבר – החוויה הגברית לא יכולה להפתיע אותי, ולכן היא די משעממת אותי, אז תמיד מעניין אותי לחקור דמויות של נשים. בלי קשר, אני חושב שיש בי נטייה להתחבר לצד הנשי שלי, ולכן מרתק אותי לקחת דמות של אישה ולצאת איתה למסע – מסע לראש שלה, לארוטיקה שלה, לרוע שלה, למפלצתיות שלה. אני לא יכול לחשוב על הסדרה הזו עם שני גיבורים גברים, או עם גבר ואישה. הסיטואציה ברורה לי: זו סדרה על נשים, ויצרו אותה שני גברים, שחר ואני, אז ברור לי שישאלו שאלות. אני עומד מאחורי הפרויקט הזה, אם כי אני מבין שאולי יבחנו אותנו בזכוכית מגדלת".
לפי פוליטיקת הזהויות האמריקאית, אולי אתה בסדר – כי אתה לא גבר לבן. אתה ערבי, אז אתה גם נחשב למיעוט, לאחר, לקבוצה שסובלת מתת-ייצוג או איך שלא תקרא לזה, אז הזכוכית מגדלת תהיה סלחנית יותר.
"אני לא מסתכל על זה ככה. אני הולך לאיבוד בתוך פוליטיקת הזהויות. אני חושב שאם יש לך יכולת ותשוקה להמציא דמות ולספר סיפור – זכותך לעשות את זה, וצריך לשפוט אותך לפי התוצאה. האם יהודי לא יכול לספר סיפור ערבי זו מחשבה שטוחה וחד-ממדית, ואני לא כזה. הסדרה הזו עוסקת במערכות יחסים, שהן המהות של הקיום האנושי. היא עוסקת ביחסים בין האדם לקהילה, בין אדם לעולם. מערכות יחסים מרתקות אותי וכל פעם אני מנסה לבחון אותה בצורה אחרת. הפעם זה סיפור על חברות, רעילה אבל חזקה, שיש בה בסיס חזק של אהבה. אלה שתי חברות שיכולות גם להרוג זו את זו, אבל לא יכולות לחיות אחת בלי השנייה".
אם אתה משווה את החברות בין הגיבורות לזו בינך לשחר, או בינך לגברים אחרים – עד כמה חברות בין נשים שונה מחברות בין גברים?
"אני חושב שמערכות יחסים בין נשים הן הרבה יותר פתוחות. גברים הם מאסות של הסתרה, וביחסים ביניהם יש משהו שטוח. ביחסים בין נשים יש יותר חופש ועומק, מה שגם מייצר יותר קונפליקטים והתנגשויות".
