מבקר המדינה מתניהו אנגלמן מבקש מוועדת הכספים לאשר לו מענק הסתגלות של כחצי מיליון שקל, כך על פי "דה מרקר". לכאורה מדובר בבקשה לגיטימית מפקיד בכיר שמונה לתפקידו כבר לפני שש שנים (יולי 2019) עומד לפרוש ממנו בעוד שנה, בגיל 61, כלומר – שנות עבודה רבות לפניו.
אז אם זה כל כך לגיטימי, למה הקדמנו את הקידומת "לכאורה" לפסקה הנ"ל? כי למעשה זו בקשה שריח רע מאוד עולה ממנה, בעיקר מפני שלא מדובר ב"עוד מנכ"ל" חמדן של משרד ממשלתי (כבר היו כאלה שלאורך כל תקופת כהונתם לא שירתו את האינטרס הציבורי אלא רק של הטייקונים שמימנו להם גם את תקופת ההסתגלות וגם את הפרק הבא בקריירה שלהם בשוק הפרטי), אלא במי שאמור להיות דוגמה ומופת ליושר.
כיוון שכך נבהיר שאין פה משום הטלת דופי ביושרו של מבקר המדינה, בהחלט יתכן שהבקשה שלו לדמי הסתגלות היא תמימה, אולי אפילו מוצדקת. אלא שלאחר שש שנים בתפקידו הרם, שנה לפני פרישתו, הוא היה מוכרח לכל הפחות לדעת שבקשה כזאת בעת הזאת כמוה כדרישת כופר.
למה? כי מבקר המדינה הנוכחי יהיה חתום על הביקורת האחרונה שתוצג לציבור לפני הבחירות הבאות. ייאמר מיד: השפעתו של דוח המבקר על דעת הקהל בישראל (או אפילו על המערכת המבוקרת) פחתה מאוד בשנים האחרונות, שנות כהונתו של אנגלמן בתפקיד, אחרי כמה מבקרים נשכניים הרבה יותר.
ועדיין – כאשר ריח בחירות באוויר (אפילו לפי התאריך הנקוב, שככל הנראה יוקדם, בעוד שנה מהיום – עת יסיים המבקר את תפקידו – נהיה עמוק בתוך קמפיין בחירות) וביתר שאת: כאשר בדיקת המבקר אודות היבטים שונים של היערכות המדינה למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר (ותפקוד משרדי הממשלה אחריה), מתגנב ללב החשש שמא תשלום של חצי מיליון שקל שתלוי באישור הממשלה, כלומר – הגוף המבוקר, אל כיסו של המבקר, הוא בבחינת "דמי לא יחרץ".
שוב נבהיר שמבחינה חוקית אין פסול בבקשת המבקר. מבחינה ציבורית, לעומת זאת, נראים חצי מיליון השקלים האלה כדמי שתיקה.
