הכדורסל המודרני המציא את ה"טווינר", שחקן שהעמדה שלו על המגרש לא בדיוק ברורה והוא נע בין עמדות. בהיסטוריה של הפופ הים תיכוני איתי לוי הוא "טווינר", אחד שלא שייך לאף "דור" ומצליח לפלס את דרכו לתהילה כמעט סולו, מבלי להשתייך ל"גל" של זמרים שפורצים ביחד.
הפריצה שלו לפני תריסר שנים עם "כמעט שיר אהבה" (יותר משנה לפני "דרך השלום" של פאר טסי) סימנה אותו מבחינה ווקאלית כממשיכו של אייל גולן, שהחתים אותו בחברה שלו, מתוך מחשבה שלוי יהיה עבור הקהל אייל החדש נטול "פרשה", לאלה שמחפשים לאהוב את גולן, אבל "הפרשה" מפריעה להם. ואז הגיע הלהיט הענק "מסיבה בחיפה", שהפך אותו לכוכב מצליח בפני עצמו ומאז לוי הכריזמטי לא עצר עד לפסגה, תוך שמבחינה מוזיקלית הוא נע במקביל לעומר אדם (ומשה פרץ), יותר מאשר מול גולן.
"11", האלבום החדש של לוי, אלבום שביעי מלא ותשיעי בסך הכל ב-12 שנות קריירה, הוא אלבום טוב ומאוזן בין הקצוות, עם רעיונות הפקתיים יפים. לוי ממשיך ללכת בו בדרך שלו, שהיא, שוב, בין-דורית. מצד אחד הוא קשוב לאופנות החדשות ומעניק מענה לקהל של כוכבים צעירים ממנו, כמו עדן חסון, מצד שני, הוא שומר יפה על הבסיס הים תיכוני, ולא עף עם הפופ רחוק מדי.
וכמו אצל אדם, טסי ופרץ, המוזיקה של לוי טובלת היטב בעוד ז'אנרים, בעזרתם האדיבה של רון ביטון, מאור שטרית, מתן דרור ואבי אוחיון, היוצרים שעומדים מאחורי השירים. ומעל לכל, לוי היה ונשאר זמר מצוין עם יכולות גבוהות, שתענוג להאזין לו. הוא עצמו מתנגד לתיוג "זמר מזרחי", אבל כשהוא שומר על החי"ת הגרונית, כמו טסי וגולן, זו מזרחיות מובנית שצריך לחבק אותה, להתגאות בה, לענוד אותה כסמל על דש הבגד.
