בכל ערב עם חשיכה יוצא אברמל'ה אל גינתו הקטנה, שהיא לא יותר מפיסת אדמה שגידר בתיל שמצא ליד הבסיס הנטוש, ומביט מעלה, השמיימה. “אלוקים", הוא פונה לזה שאין לו צלם ודמות גוף, “במחילה מכבודך שאני מטריד אותך בזוטות שכאלו, אבל אולי תחדל לרגע ממעשיך ותביט על גינתי? ראה את העציצים! את הגזרים ששתלתי וממאנים לצמוח, ראה את האדמה שבכל פעם שעומד אני עליה, בכיה נשמע למרחקים, ולמה בוכה?", שאל אברמל'ה, וגם עיניו נמלאו דמעות.
“כי היא צמאה! ומי לא יבכה כשהוא צמא? ולא רק היא, יא ריבון העולמים! כל הארץ צמאה, אין מים!". לאחר מכן, כמו בטקס אבלות קבוע, אברמל'ה מתיישב על האדמה, אוסף בידו מעט עפר ומפזר אותו. “הייתכן כי שכחת אותנו, צור ישראל? ואיזו תפילה נישא כדי שתשוב ותשיב את הגשם?", שואל התמים ומחכה לתשובה.
בכל ערב שומעת דבורה, הרבנית שלאחרונה איבדה את מאור עיניה כי למרות הפצרותיו של הרופא שלה לא ויתרה על העוגות הרוויות בסוכר, את קולו של אברמל'ה הקטן והמתחנן (שאילו היו לדבורה ילדים, היה יכול להיות נכדהּ האהוב ביותר) ושואלת אותו, “נו, עוד לא המטיר עליך מטר?".
“עוד לא, הרבנית דבורה", עונה אברמל'ה בצער, וכשהוא רואה את קשירתו הרופפת של כיסוי ראשה, נמלא ליבו צער־יתר. אילו היה יכול לגעת בה, היה מסייע לה ומשאיל לה את עיניו, רק שתראה כראוי. המחשבה המנחמת שמצילה אותו תמיד מייסורי המצפון היא שגם הוא, כמו שאר מתפללי בית הכנסת, פתח את קופתו הקטנה שבה נחו שטרות המתנה. אין תפילה שנעלמה מזיכרונה, ואין לה צורך כלל בתחכום הזה.
“ועוד לא התייאשת? אשריך, צדיק", משיבה לו דבורה. אברמל'ה נותן עוד מבט מעלה, כורע על ברכיו בפעם המי־יודע־כמה ומרכין ראשו עד עפר האדמה.
שם לוחש לה, לאדמה, שהקדוש ברוך הוא לא שכח אותה, ושלא תבכה, ובקרוב תשתה כל כך הרבה מים, עד שתוצף כולה בגפנים פוריות ואת פניה לא יראו. אחר כך, כשהוא מלוכלך כולו ויודע כי גם הלילה יחטוף מנחת זרועם של אמו או של אביו, תלוי מתי זה יחזור מבית הכנסת, מביט על דבורה ושואל, “יש עוגיות?". “נו? ומה חדש?", צוחקת הרבנית המבוגרת, “כבר חשבתי שתשאל לשלומי. בוא, ילד, רק תרחץ ידיים לפני".
כך, כשחוזרים המתפללים מבית הכנסת ואחרוני הילדים נקראים לשוב הביתה כי זה הזמן למקלחת, ללחם עם ירקות ולמיטה חמה, יושבים הרבנית והקטן הרחום והמאוכזב ואוכלים מעוגיות הריבה או השומשום שהיא אופה, אלו מנחמות ולו לרגע את צערו של אברמל'ה.
הוא מביט בה ונזכר בילדותו המוקדמת יותר, איך נשים, ובהן גם אמו, היו מנשקות את ידה של הרבנית בכל פעם שמלאכי החבלה נכנסו הביתה והביאו עימם מריבות ללא כל צפי לשלום בית, איך כיבדו אותה וביקשו את עצתה, ואיך אף פעם לא הורתה להן לשבור את הכלים, אבל אם הכלים נשברים, עליהן תמיד להשיב. רק לאחרונה הצליח להבין את המשפט הזה, ופתאום אהב אותה יותר. ערב אחד, בין עוגייה לתה חם, אזר אומץ ושאל אותה, “דבורה, תגידי…". “הרבנית דבורה", תיקנה אותו, “הקדוש ברוך הוא עוד לא אסף אותי אליו". “מחילה", נבוך אברמל'ה, “הרבנית דבורה, את לא מתגעגעת לראות דברים?".
“נו, ומה נותן הגעגוע?", שואלת דבורה'לה ומוזגת לו עוד קצת תה אל כוס הזכוכית המעוטרת בלי לשפוך אף טיפה. “אולי אם תתפללי", אומר אברמל'ה, שותה מהתה ונכווה בלשונו, “אולי אם תתפללי", מתעשת, “ישיב לך את מאור עינייך". “אולי, ילד, אולי", השיבה לו והורתה לו לסיים את התה, להכניס כמה עוגיות אל כיסו ולשוב הביתה, כי אמו ודאי דואגת. אברמל'ה מעולם לא התנגד לדברי הרבנית ולא המרה את פיה. בעיניו הייתה קדושה, כמעט כמו גינתו הקטנה.
אמש שכב אברמל'ה במיטתו ותהה מאיפה יש כוח לבורא העולמים לענות לכולם ולשרת את רצונם. אחר כך חשב על ראייתה של הרבנית, על הונו הדל של אביו, על היתומים, האלמנות והגרים, ולרגע בא הספק אל ליבו, אולי אין בו כוח גדול כל כך, אחרת מי יסביר את כל פגמי העולם?
אברמל'ה עצם מיד את עיניו וחשב על משהו אחר, טוב יותר, שלא ירחיק ממנו את התשובה השלמה. הוא דמיין את חיה, בת השכנים, וחיוך עלה בו, ובמכנסיו גם כן, עד ששקע בשינה מתוקה.
ובחלומו פגש אברמל'ה איש זקֵן עם זקַן שיבה ארוך ומדובלל, והוא אוחז פחון ומשקה בו את הגזרים ששתל. אברמל'ה, בחלומו לבוש פיג'מה ויחף, ניגש אל האיש, מרגיש את האדמה הבוצית מלטפת את רגליו, ושאל, “האם אתה…". “אין צורך בשאלות, עזור לי להשקות", ביקש האיש הזקן. אברמל'ה נעתר, לקח משפך בידו והשקה את האדמה. “דברים טובים יצמחו לך, צדיק", חייך אליו הזקן והוא חסר שיניים. רגע לפני שאזלו המים בפחון, הניח אברמל'ה את ידו הקטנה על האיש ואמר, “רגע, ומה עם דבורה? אותה לא תשקה?".
“אתה מתכוון, הרבנית דבורה?", שאל האיש הזקן חזרה. “כן, סליחה, הרבנית דבורה", ענה אברמל'ה. האיש הזקן חדל מעבודתו ואמר, “היא, כבר נגזר עליה הדין, ילד". “אבל אתה כל־יכול!", כעס אברמל'ה, “איך זה שאתה עושה איפה ואיפה?".
“איך אתה מעז?", צעק הזקן והשליך את הפחון על האדמה. אברמל'ה היה יכול להישבע ששמע את רגביה בוכים מכאב. “עזרתי לה רבות בחייה! השארתי את בעלה חי עוד כמה שנים, מילאתי את ארונותיה כי רחמה נותר ריק, ודאגתי שלא תקבל חלילה אף מחלה שתכאיב לה", התנשף הזקן, שלח את ידו אל אברמל'ה וסידר את כיפתו.
“מחילה", לחש הנער, “תבורך מפי עליון, אה, בעצם אתה פי עליון", התבלבל, נשם עמוק ואמר, “ואת ראייתה, אולי בכל זאת תשיב לה?".
“לא כדאי, ילד, לא כדאי. אתה יודע מה יקרה למי שיחזה בי?".
“מות יומת", ענה אברמל'ה נרעש, נזכר בפסוק שקראו בחדר. “בדיוק, והרבנית גדולה ברוחה, עדיף שאמית לה רק את אור העיניים". אברמל'ה הביט באיש הזקן ומיד עצם את עיניו. מבלי משים החלו דמעות מציפות את עיניו, והוא לא העז לפקוח אותן. “אבל גם אני ראיתי אותך, האל יתברך, גם אני ראיתי אותך! הנה אתה מולי!".
“אברמל'ה! גשם!", קול מוכר העיר את הנער באחת. “בוא החוצה, גשם של ברכה!", צעקה הרבנית דבורה מחוץ לחלונו. אברמל'ה פקח את עיניו וקפא במיטתו. הוא העביר לאיטו את עיניו על פני החדר, ראה את ארון העץ שאביו בנה לו, את שני אחיו, נחמן ומרדכי, ישנים, ואת שלט “שמע ישראל" שאמו תלתה בחדרם.
“אברמל'ה, ילד שלי, גשם!", צעקה הרבנית דבורה. אברמל'ה התעשת מיד, חבש את כיפתו ורץ החוצה. “כן! גשם! מה רבו מעשיך!", צעק. תרנגול אחד קרא בשמחה, ואור השחר החל לעלות. אברמל'ה, רטוב כולו, אחז בידה של הרבנית דבורה, הוביל אותה אל גינתו, ערוגתו, ושם הרימו שניהם את ידיהם מעלה, והודו לו, לאל הצדקה והחסד, משיב הרוח ומוריד הגשם.
