ההתנפלות על עירית לינור הוכיחה דבר אחד: אין רצון לחופש ביטוי אמיתי בישראל. התקשורת מעדיפה לשמוע ולהדהד דעה אחת בלבד, כך שהבסיס של הדמוקרטיה הליברלית, שאחד מיסודותיה הוא מגוון דעות וסובלנות – אינו קיים עוד. המשפט הנפיץ של לינור ב"פטריוטים" נאמר בלהט ויכוח. "הסנטימנט של להיכנע ולהכניע את האומה בגלל טרגדיה פרטית של 22 אנשים", אמרה בתשובה לפאנליסט שחשב ששחרור חטופים קודם להכרעה במלחמה.
המשפט הזה, גם אם מנוסח רע, מקפל בתוכו תפיסת עולם אמונית־לאומית, אולי אפילו תנ"כית, שלפיה אם צריך לבחור בין טרגדיות של פרטים בחברה לבין קיומה של המדינה – עדיפה המדינה. זו גישה. זו עמדה. בזה היא מאמינה. אגב, בזה מאמינים גם רבים אחרים, ביניהם שרי הממשלה, וכל עוד לא בוצעה עסקה מהירה להחזרת כל החטופים, אפשר להניח שמאמין בה גם ראש הממשלה. אף שהוא טוען שהכרעה במלחמה תשיג את שתי המטרות, דבר שכבר יותר מ־600 ימים טרם קרה.
שיר סיגל: "ברמה הלאומית, אם לא נחזיר את החטופים הביתה אני לא רואה איך נצליח להשתקם"
עירית לינור: "אני כן… אני אומרת שיש הרבה אסונות ומדינה משתקמת מהם"הגברת רואה בטבח שאדונה הביא בסך הכל עוד אסון ובחטופים סוג של נטל.
ארורה. pic.twitter.com/R7Nw9CNnJi
— Gil Feldman (@feldman_gil) February 19, 2025
הדברים, כנהוג, הוצאו מהקשרם, צוטטו והתפרסמו כאילו הדוברת חושבת שחטיפת אזרחים היא עניינם הפרטי, ומכאן הם צריכים לדאוג לעצמם ולשחרורם, והמדינה רשאית להפקיר אותם. וזו כביכול גם ההמלצה, לכאורה, של לינור עצמה. משפרצה הסערה, היא שימשה דלק זול להתנגדות תקשורת המיינסטרים ללינור, לערוץ 14, ולכל מחנה הימין מאז ועד עולם.
אל תגידו לא ידענו – הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כל פובליציסט ובעל דעה היה חייב להזדעזע מלינור בכניסתו לגוף התקשורת שבו הוא עובד, ואף לתת ביטוי לשוק הטוטאלי שחטף אחרי ששמע את הדברים הבלתי נסבלים הללו, וכמובן להבהיר שאינו מבין איך עדיין נותנים לה לדבר.
יותר מזה, כל קורפוס היצירה שלה הוטל פתאום בספק. יש מי שטען שעבודתה הספרותית תמיד הייתה דלה וחסרת חשיבות; אחר חשב שהעובדה שהיא כבר לא כותבת ספרים בשנים האחרונות, מעידה על הידרדרות אישית, מוסרית ואנושית, והראיה לכך היא אותה אמירה קשה. יש גם מי שנזכר במידותיה הגרועות ממילא, ושהיא בכלל דמות בלתי נסבלת, רעה וכפוית טובה, שהתפרנסה כל השנים רק מדברים איומים.
אבל האמת הפוכה. לינור היא אחת הדוברות הרהוטות, החדות והשנונות של מחנה הימין ב־20 השנים האחרונות. כישרונה הספרותי מוכח.
יכולותיה הרטוריות להתנסח בזריזות ובשנינות ולארגן משפטים קולחים ונכונים מבחינה דקדוקית, בתוספת איזו חצי מטאפורה פלוס ארמז לשיר של לאה גולדברג – הן בגדר פלא, במיוחד בתקשורת הדיגיטלית הישראלית הנוכחית, שבה רבים מהדוברים הם עילגים, בורים או לא שולטים בפרטים או גם וגם וגם.
הסיבה שלינור מצליחה להטריף ולעצבן היא משום שצמחה בערוגות תקשורת השמאל. אולי אף יותר מזה – היא הייתה הערוגה עצמה. במשך שנים היוותה לינור שם נרדף לשמאלנות תל־אביבית מגניבה של שנות ה־90. ספרה, "שירת הסירנה", היה לא רק פופולרי, אלא קול של דור, שתיאר בצורה מדויקת ומשעשעת תקופה שבה להיות קופירייטר במשרד פרסום נחשב לעבודה נחשקת, כשהשם "נוח" הפך לטרנדי ונחשק, ושתיאר אהבות של צעירים במרכז הארץ, על רקע האזעקות במלחמת המפרץ. שם גם טבעה והמציאה את הביטוי "אקס מיתולוגי", שהפך מאז לשגור בציבור. עכשיו זה פועל לרעתה.
לינור היא־היא "האקסית המיתולוגית" של התקשורת השמאלנית, כזאת שהקשר איתה לא מוצה, שהיא עדיין מהווה מקור לכאב, לגעגועים, ולהשוואה עם הנוכחים – אבל גם לנטייה לסנוט בה, לטפול עליה, להכפיש ולהדיר אותה, בבחינת יאללה יאללה למי כבר אכפת ממך היום. התקדמנו.
השינוי האידיאולוגי שהיא עברה לא מתקבל. חושדים בה שהיא שינתה את דעותיה רק כדי להיות נאהבת, להתחבב ולקבל תשומת לב. אבל להבדיל מפייק ימניים שרק מחפשים את אור הזרקורים, היא אותנטית. מצביעת ליכוד קלאסית. היא צללה בטבעיות לתדמית הדודה הרפובליקנית שיוצאת נגד הפלות ומתעדפת את מחזור התפילה היהודי על פני תמהיל התרבות החילוני. היא אף טענה שמשום שסיירת מטכ"ל הפכה לזרוע שמאלנית צריך לסגור אותה.
עירית לינור היא באמת האשה הכי חכמה.
הישראליות החילונית כשלה.
תקשיבו. pic.twitter.com/2B4vaLx3VV
— לִיאוֹרָה 🇮🇱🇮🇱🇮🇱 (@liora1012) May 13, 2025
את כל זה היא אומרת כשהיא מצליחה להיות גם מנומקת וגם עולצת. היא מדלגת באותה פסקה בין ערכים שיונקים השראה מאידיאולוגיה סדורה, לפכים קטנים וקשקושים תפלים, כשהיא מתפעלת, למשל, מגברים חתיכים. אפשר פשוט ליהנות כששומעים אותה, ובמקביל אפילו לחטוף עליה את הקריזה, גם בלי להסכים ולו עם מילה מדבריה.
