בשנים שבהן חייתי ועבדתי במינכן ובסביבותיה, התוודעתי למקבילו הנוצרי של חג השבועות, הוא ה"פְּפִינגסטן" (Pfingsten) הגרמני, הידוע גם כ"פנטקוסט" (מיוונית, Pentecost).
משמעות השמות הללו, הן הגרמני והן היווני, היא "החמישים", שכן החג מציין את היום החמישים מחג הפסחא (ספירת העומר, מישהו?), שבו, על פי המסורת הנוצרית, ירדה רוח הקודש על השליחים בירושלים (ועל מריה, אליבא דכנסיה הקתולית). מן הטעם הזה הפכו הצבע הלבן והיונה – סימבול לרוח הקודש – לשניים מסמלי החג. בבוואריה, למשל, ניתן למצוא במאפיות לחמניות מתוקות או מאפים אחרים בצורת יונה לקראת הפפינגסטן.
מסורות זרמי הנצרות השונים מגוונות ומשתנות, אבל כמעט בכולם הצבעים המאפיינים את החג הם לבן ואדום, וברובם קיימים מנהגים שקושרים את החג לסימבוליקה חקלאית – מקישוטי ענפים ירוקים בכנסיה האורתודוכסית דרך פרחים אדומים לסוגיהם בכנסיות מערביות. ברובם מקובל לציין את החג עם מאפה או לחם כלשהו (כדוגמת ה-Pfingstenbrot הגרמני) – לרוב לחמניות חיטה, ולעתים אכן בצורת יונה.
באופן משעשע, אחד ממאכלי החג המסורתיים והעתיקים בגרמניה ומרכז אירופה הוא Milchsuppe, מרק חלב מתוק (מבושל עם סוכר, ביצים ושקדים), זאת מפני שביום החג הורשו העוזרות שעבדו במשקים החקלאיים לקחת מתנובת החלב של המשק לשימוש עצמי. גם בארצות ותרבויות אחרות נפוצים מאכלים לבנים לציון החג.
ומדוע מרק החלב הוא אנקדוטה משעשעת? מפני שעל אף שכולנו מכירים את שבועות כחג החלב ומציינים אותו בארוחות חלביות, אין זו אלא מסורת מודרנית, שהתהוותה בימי ההתיישבות החקלאית המתחדשת בארץ ישראל והתחזקה לאחר קום המדינה. הדגש על ההיבטים החקלאיים של חג השבועות התאימו יותר לאידיאלים של הציונות החילונית וההתיישבות העובדת, חלף ההיבטים התיאולוגיים, ולימים שימש החג גם לעידוד תעשיית החלב ומוצריו בישראל הצעירה.
