הן רק בנות 14, אבל כבר עסוקות בהרזיה, סופרות צעדים, מתאמנות כדי להגיע ל”בטן שטוחה” – והכול בליווי אפליקציות בינה מלאכותית. נירית צוק, חוקרת תרבות הילדים והנוער מזהירה: “הצ’אט נותן להם תחושת ביטחון – אבל לא מסוגל לזהות מצוקה, לשאול שאלות נכונות או להגיד לילד שהוא בכלל לא צריך דיאטה”.
האם בני הנוער לא משתמשים ב AI דווקא לענייני שיעורים?
הנושא התחיל לצוף בשיחות עם בני נוער, הורים ואנשי חינוך. שמתי לב שיותר ויותר ילדים ובני נוער מספרים שהם משתמשים בצ’אט GPT או באפליקציות תזונה מבוססות בינה מלאכותית – לא רק לעזרה בשיעורים, אלא כדי לבנות לעצמם תפריט דיאטה. לפעמים הם מזינים שם נתונים לא נכונים – משקל נמוך יותר, גיל מבוגר יותר – כי המטרה שלהם היא ברורה: לרדת במשקל כמה שיותר מהר.
וההורים? יודעים בכלל שזה קורה?
לרוב – לא. הם לא יודעים שהילדים שלהם “מתייעצים” עם הצ’אט על נושאים כלכך רגישים. זה קורה בלחיצת כפתור, בלי בקרה, בלי ליווי מבוגר, והכי חשוב – בלי להבין את ההשלכות.
מה הילדים באמת מחפשים שם?
בעיקר הכוונה ודימוי גוף “מושלם”. בנות מדברות על רווח בין הירכיים ובטן שטוחה, בנים רוצים גוף שרירי, “ריבועים” בבטן. הם מושפעים מאוד מהרשת – טיקטוק, אינסטגרם, גורואי כושר, פילטרים – ומאמינים שהם יכולים להגיע לתוצאה הזו מהר. כש-AI נותן להם תשובה מידית, בלי ביקורת, זה מרגיש להם קל ונכון.
אבל הרי AI יכול לתת מידע תזונתי מדויק, לא?
כן – בתנאים מאוד מסוימים. אם המשתמשים נותנים נתונים מדויקים, ואם מדובר במבוגר שמבין כיצד לסנן את המידע. הבעיה היא שילדים ונערים לא עושים את זה. הם לא תמיד יודעים לשאול את השאלות הנכונות או להבין את ההשלכות. וה-AI? הוא לא שואל למה, לא מזהה שקר, ולא עוצר לחשוב אם בכלל הילד צריך דיאטה.
מה הסכנות המרכזיות במצב הזה?
הרבה. ילדים יכולים לפתח דימוי גוף שלילי, אובססיה סביב אוכל, דילוג על ארוחות, אכילת יתר של חלבון או אימונים לא מותאמים שיכולים לפגוע בהם פיזית ונפשית. במקרים קיצוניים, זה יכול להוביל להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולימיה. צריך לזכור – AI לא נותן ייעוץ רגשי, ולא מזהה מצוקה.
הנושא הזה כבר מקבל התייחסות מחקרית?
בהחלט. תחקיר הוול סטריט ג’ורנל הראה כיצד אינסטגרם פוגע בדימוי הגוף שלנערות, ומקושר לדיכאון ואובדנות. תביעת הענק שהתקיימה נגד טיקטוק בארה”ב דיברה על אותו הקו – גלישה ממושכת מעודדת דימוי גוף שלילי. כתוצאה מאותה תביעה טיקטוק אף נסגרה לזמן קצר בארה"ב. אנחנו מדברים על מגמה אמיתית ומסוכנת.
מה הופך את השימוש בצ’אט לכל כך ממכר עבור בני נוער?
הוא זמין, מגיב מהר, לא שופט, ולא מחזיר שאלות קשות. התחושה היא של שיח אישי. ילדים מרגישים בנוח להיפתח אליו – במיוחד בנושאים שקשורים לדימוי עצמי, גוף או בריאות. לפעמים הם מרגישים שהמבוגרים לא מבינים אותם, או יגיבו בשיפוטיות.
אז מה ההורים כן יכולים לעשות?
קודם כול – להיות מעורבים. לדבר, לשאול, בלי לשפוט. לבדוק איתם מה הם עושים במכון כושר, איך הם בונים את התפריט, והאם הם משתמשים בצ’אט. להסביר להם את ההבדל בין ייעוץ טכנולוגי לאנושי, לעודד פנייה לגורמים מקצועיים במצבים של קושי. וגם – לשים לב לסימני אזהרה.
כמו מה?
אם הילד אוכל פחות, קר לו כל הזמן, מתאמן באובססיביות, קונה חלבונים בכמויות או מדלג על ארוחות – אלו נורות אדומות. במיוחד אם זה מלווה בשינויים במצב הרוח או בתפקוד היומיומי. במצבים כאלה חשוב להתייעץ עם איש מקצוע.
מה את ממליצה למבוגרים שרוצים לעזור אבל לא יודעים איך להתחיל?
להתחיל בשיחה. לא ממקום שיפוטי, אלא מתוך סקרנות כנה ואכפתיות. להקשיב באמת. וכמובן – להיות מודל לחיקוי. לא להילחץ מכל אימון או שינוי תזונתי, אלא להראות לילדים שאיזון הוא המפתח. הם זקוקים למבוגר שילווה, ולא למערכ תשתעבוד על אוטומט.
המרואיינת: נירית צוק, חוקרת תרבות הילד והנוער, מחברת הספר “שוקולד לארוחת בוקר”.
