לחג שבועות ריבוי שמות וריבוי משמעויות: שבועות, חג מתן תורה, יום הביכורים, עצרת, חג הקציר. כל אחד מהשמות מדגיש ערך שונה וייחודי, וכולם מצטרפים למערכת ערכים רחבה ורבגונית.
ריבוי השמות והעמימות סביב הגדרת הזמן המדויק של החג במקורותינו עשויים להיות דרך לגישה פתוחה ודינמית לדיון בחג השבועות. בעוד בתפוצות מתן התורה היה מאז ומתמיד המאפיין העיקרי של שבועות, הרי שעם השיבה לארץ חזרה החקלאות לתפוס מקום מרכזי בחג, בתהלוכות ובטקסי הבאת ביכורים.
בעשורים האחרונים החלו קהילות רבות, גם כאלו שאינן מגדירות עצמן דתיות, לשוב למנהג הלימוד של "תיקון ליל שבועות". ברחובות, בשעות הקטנות של הלילה, פוגשים אנשים רבים, עם כיפות ועם כיפות שקופות, מהלכים בין מוקדי הלימוד, שותפים לחוויית העיסוק בטקסטים יהודיים וישראליים ובמשמעות שלהם בחיינו כאן ועכשיו.
גם העיסוק בערכים החברתיים הגנוזים במגילת רות, שנקראת בחג השבועות, חוזר וצף בשנים האחרונות יותר ויותר. לצד דיונים על המשמעויות במגילה למחויבות לארץ ולאדמה, עולים דיונים במחויבות לערכים סוציאליים כפי שנלמדים מהשארת לקט, שכחה ופאה בשדה, ובמושג החסד, כפי שהוא נוכח ונלמד מהתנהגות רות כלפי נעמי, חמותה הקשישה.
וכמובן גם נידון היחס המכיל של היהדות כלפי רות שרוצה לקבל את התורה ולהצטרף אל היהדות. רות המואבייה, הגיורת הידועה ביותר, הגדירה היטב את תהליך הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". רות לימדה כי יש שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). בכך סימנה לנו רות את נתיב הגיור.
מאז ועד ימינו מתקיימת דואליות בקבלת המתגיירים לתוכנו. יש המדגישים כי מספיק שלאלה הרוצים להתגייר תהיה תחושת הזדהות לאומית (למשל בעצם השירות בצה”ל או מתוקף החיים שלהם בישראל), ויש המדגישים את הצורך והחובה של המתגיירים לקיים מצוות דתיות. יש ציטוטים מגדולי ישראל, שמהם נראה שהתירו גיור גם כשידוע שההזדהות היא לאומית ושאין הגוי שלפניהם מתכוון לשמור מצוות, ויש שהקפידו לדרוש בצד ההזדהות הלאומית גם מחויבות לקיום מצוות. היחס לתהליך הגיור ולמתגיירים נע בין הקטבים הללו.
נסקור שתי תופעות עכשוויות שאי אפשר להתעלם מהן, ושתיהן מחייבות עתה התייחסות אחרת לגיור מצד המדינה: האחת היא העלייה ההמונית לארץ של אנשים שעל פי ההגדרה האורתודוקסית אינם יהודים. הללו משתלבים בחברה, מקיימים קשרי נישואים ומנהלים כאן חיים מלאים, מציאות המובילה לבעיה עתידית על פי ההלכה, של התבוללות יהודית בישראל.
התופעה השנייה היא ההבנה שהגדרת הזהות העצמית של רוב היהודים החיים בישראל השתנתה. הרוב המכריע של אלה שמגדירים עצמם יהודים, וגם ההלכה האורתודוקסית מגדירה אותם כיהודים, אינם מחויבים לריטואלים דתיים ואינם מגדירים עצמם דתיים. בעיניהם, לזהות האישית כיהודים בארץ נוספו ערכים כחיבור להתחדשות לאומית, חיבור לתחיית השפה העברית, הזדהות עם ההיסטוריה, התרבות והמורשת ועצם החיים הטבעיים בישראל.
מציאות שונה ומאתגרת זו צריכה להתבטא בתהליך הגיור של אלה המעוניינים להתגייר בישראל בימינו. קטונתי מלהיכנס לדיון הלכתי בעניין המחויבות לקיום מצוות של המעוניינים להתגייר, אך ברור שלאור מציאות משתנה, יש להרחיב את תוכניות ההכשרה באולפני הגיור ללימודים גם בתחומי הזהות של מורשת וציונות, ידיעת הארץ וחיבור לקהילה. וכמובן, גם הדיינים בבתי הדין לגיור חייבים לייצג חיבור עמוק למדינת ישראל ולחברה הישראלית. וכך הגיור יהיה ידידותי למעוניינים ונקבל בשמחה ובמאור פנים הרבה "רות”.
הכותבת הייתה יו"ר אמונה – תנועת נשים דתיות ציוניות
