הבעיה השנייה שרובצת לפתח משדרי האקטואליה של הבוקר היא שהכותרות הן לרוב אותן כותרות מליל אמש: חלוקת המזון בעזה, איומי החרדים בפירוק הממשלה והאמירה של שרה נתניהו על הרמטכ"ל.
לא משנה כמה אלגנטית תהיה עדי זריפי על הבוקר, היא עדיין מקריאה, בשעה שבע בבוקר ובניואנסים כאלה ואחרים, את הכותרות שהקריאה יונית לוי לפני 11 שעות. ובכל זאת, ייאמר לזכות חדשות 12 והפקת התכנית של רסקין, הם ניסו להוציא מים מהסלע – ופה ושם זה גם הצליח להם. פרשנות בענייני דיומא היא מתבקשת, אבל עליה הוספו הבוקר גם דיווח מכיכר החטופים (אדווה דדון), אלמוג בוקר מביתו שבקיבוץ זיקים ודין פישר שעמד לצד הכביש במועצה האזורית אשכול.
לדדון (שקיימה בהמשך ראיונות עם משפחות חטופים, למשל עם איציק הורן שבנו יאיר כבר שוחרר ובנו איתן עדיין חטוף בעזה) לא הייתה כותרת אקטואלית מלבד זאת שממסגר הזמן – הקריאה מפי המשפחות שתש כוחן לזעוק כבר למען יקיריהן. הזעקה היא שלהן, אבל הבושה היא של כולנו, שעברנו לעסוק בשלנו והפכנו את החטופים למשהו שמזכירים באופן סימלי, כמו את ירושלים בעת קריאת ההגדה של פסח אות ברגע שבירת הכוס בחופה.
גם אלמוג בוקר לא תרם תובנה אקטואלית, כי פשוט אין כזאת. הוא רק מבכה את הזמן שחלף. אם לתקצר: "אני לא מאמין שחלפו כבר 600 ימים, לא מאמין שיש עוד חטופים, לא מאמין שחמאס עדיין בשלטון" ועוד משפטים בסגנון הזה.
דווקא על הרקע הזה זרח כוכבו של פישר. הוא לא גילה את אמריקה (או את עזה, במקרה דנן) אלא רק דיבר על המציאות בגבול הרצועה, כמו למשל בצומת מפלסים שבה הוא עומד. המצב הזה שלפיו מתחדשים החיים בחבל על אף שאיום חמאס לא פסק כליל, הוא כבר נורמלי – ואז זה יצא ממנו. במונולוג קצר הוא אמר: "מה אתם רוצים? מנרמלים פה הכל, זה שאין טיסות לישראל אחרי 600 ימים? גם זה כבר נורמלי, התרגלנו". הוא סיכם – והזכיר לכולם שהוא לא רק כתב התעופה של הערוץ אלא גם בעל עין חדה.
