בית הדין לעבודה קבע שהעובד אכן התפטר – אך לא מתוך רצון חופשי, אלא בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ולכן יש לראות בו כמתפטר "בדין מפוטר", המזכה בפיצויי פיטורים רגילים.
יחד עם זאת בית הדין קבע כי הדרישה להתייצב מדי יום במשרדי החברה אכן משנה באופן מהותי את מתכונת העבודה שהייתה נהוגה במשך שנים, אך אין בכך פגם משפטי. על אף שמדובר בשינוי מהותי, הוא התקבל כחלק ממדיניות כוללת ולא כצעד שרירותי כלפי העובד. מדובר בהחלטה ניהולית לגיטימית של המעסיק, כל עוד השינוי נעשה בתום לב, מתוך צורך ארגוני ולא מתוך כוונה לפגוע אישית בעובד.
בית הדין מתח ביקורת על כך שהתובע לא גילה גמישות ולא ניהל שיח אמיתי עם המעסיק. הוא לא ניסה להציע פתרונות חלופיים כמו הגעה חלקית למשרד, ולא הציע שום מתווה מעבר הדרגתי. תחת זאת, העמיד תנאי חד־משמעי: או המשך עבודה מהבית או סיום עבודה. גישה זו, לדברי בית הדין, לא מקנה לעובד מעמד של מי שפוטר שלא כדין.
בית הדין הדגיש כי למעסיק נתונה הזכות לנהל את עסקו כרצונו, ובין היתר לקבוע סדרי עבודה ומיקומם, כל עוד אינו פוגע בזכויות קוגנטיות של העובד. הדרישה מעובדים לעבוד במשרדי החברה ולא מהבית התקבלה כחלק מהחלטה מערכתית כוללת, לא כמכוונת אישית כלפי התובע.
עוד הודגש כי מדובר בתגובה עניינית לשינויי עבודה שנבעו מהקורונה – כלומר, החברה הבינה כי העבודה מהבית יצרה "כאוס" ניהולי, חוסר שליטה בהיקפי העבודה, פגיעה בשיתוף פעולה בצוותים ועוד, ולכן ביקשה להסדיר זאת על-ידי חזרת עובדים לעבודה מהמשרד. השיקולים הוצגו על-ידי החברה כמקצועיים, ולא שיקולים שרירותיים או מפלים.
עצם העובדה שהתובע הורגל למתכונת מסוימת, אינה שוללת מהמעביד את הזכות לשנות את שיטת העבודה – בפרט לאחר שנים רבות ובנסיבות של שינויים טכנולוגיים וארגוניים.
