“שישו את ירושלים גילו בה כל אוהביה”, נזכר אל”ם (מיל’) ד”ר משה אלעד בפסוק – אך המציאות בעיר מורכבת בהרבה. בראיון ל”מעריב” הוא מספר: “מספרים שבאחת ממרפאות ירושלים, השתרך תור ארוך של חולים ומטופלים שהמתינו בסבלנות. הרופאים כבר לבשו את החלוק הלבן, האחיות כבר היו בפתח חדריהן מוכנות למדוד לחץ דם ולהזריק, אבל העבודה טרם החלה והתעכבה ללא סוף. השעה הייתה שמונה וחצי, ומנהל המחלקה יצא כעוס מחדרו וצעק: ‘למה עדיין לא מקבלים קהל?’ – ‘כי פתחי עדיין לא הגיע והמפתחות אצלו’, השיב לו מישהו בקול. פתחי, תושב מזרח ירושלים, הוא איש המשק הכל יכול של המרפאה – על פיו יישק דבר”.
ד”ר אלעד מציין כי כבר בשנת 1973, כשמספר ערביי מזרח ירושלים עמד על כ־75,000 בלבד, הוקמה ועדה בראשות ארנון גפני – לימים נגיד בנק ישראל – ביוזמת ראשת הממשלה גולדה מאיר. “המטרה הייתה לשמור על יחס דמוגרפי של 73.5% יהודים מול 25.5% ערבים בבירת ישראל המאוחדת”, הוא מסביר. “גולדה חששה מאוד מהתפשטות דמוגרפית ערבית בעיר. היה ברור לה שהרחם הפלסטינית בעיר תכה את זו היהודית, והיא אישרה מימוש אמצעים דרקוניים כדי להגביל את הגידול הדמוגרפי במזרח העיר – אמצעים שתוארו כהתעמרות והתעללות באוכלוסייה הערבית”.
במקביל, מאיר הובילה מדיניות של הרחבת גבולות העיר המערבית: “היא אישרה בנייה מסיבית של שכונות יהודיות חדשות בשטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים – גילה, הגבעה הצרפתית, רמות אשכול, ארמון הנציב ועוד”.
אבל למרות ההשקעה, ד”ר אלעד טוען שהמציאות הדמוגרפית הפוכה מהחזון: “אפשר להלל, לשבח ולקלס את עיר הבירה המאוחדת שלנו בשל הישגים בתחומי החינוך, התרבות, הטכנולוגיה והרפואה. אולם, בשנה ה-58 ‘לאיחוד העיר’, קשה לומר שירושלים הפכה יהודית יותר – להיפך. מתוך 1,046,300 תושבים, רק 595,300 הם יהודים ואחרים, בעוד שכ־399,600 הם ערבים (כ־350,000 מהם ערביי מזרח ירושלים). כמעט ארבעה מכל עשרה תושבים בעיר הם ערבים. בנוסף, 29.5% מכלל תושבי העיר הם חרדים – שהם כבר 51% מהאוכלוסייה היהודית בעיר”.
הוא מחזיר אותנו לשנת 1967: “ביוני 67’, כאשר אוחדה העיר בסיפוח חד צדדי של ישראל, חיו במזרח ירושלים כ־70,000 תושבים. הממשלה החליטה להעניק להם אזרחות ישראלית, ממש כמו לכל אזרח ישראלי בנצרת או אום אל-פחם. אלא שחוסיין מלך ירדן, שרשמי התבוסה עדיין ניכרו עליו, אסר על תושבי מזרח העיר – שהיו קשורים כלכלית לממלכה – להשתתף במה שכינה ‘ייהוד מזרח העיר’. הוא הורה להחזיר את תעודות הזהות שכבר הונפקו”.
“הממשלה הופתעה ולא ידעה כיצד לנהוג במרד הקטן הזה”, אומר אלעד. “הפתרון שנמצא: תעודת זהות של ‘תושב שאיננו אזרח’. הם יוכלו לנוע בחופשיות בישראל, לעבוד כמעט בכל מקום, לנהוג עם רכב ישראלי, ולהצביע ולהיבחר לרשויות המקומיות – אבל לא יוכלו להצביע לכנסת ולא יקבלו דרכון ישראלי”.
ומה קרה בפועל? לדבריו, “58 שנים מתנהלים חייהם של תושבי מזרח העיר בתנאים אלה. הם ניצלו את זכות ההצבעה לעירייה רק פעם אחת – ב־1969, וגם אז רק בגלל לחציו של טדי קולק. הבחירות אינן מעניינות אותם. אילו היו משתתפים, יכלו לאייש כ־40% ממושבי מועצת העיר”.
מה כן מעניין אותם? “פרנסה”, אומר אלעד נחרצות. “הנושא המרכזי מבחינתם הוא היכולת לעבוד כמעט בכל מקום בישראל מבלי להיחשב כשב”ח. נשים ממזרח ירושלים גם זכאיות לתגמולי ביטוח לאומי – כמו כל אזרחית ישראלית. נוצרו לא מעט אבסורדים: נשותיהם של בכירי אש”ף וחמאס היו זכאיות לדמי לידה ולתשלומים מהמדינה. מה לעשות – המחוקק לא לקח בחשבון שיהיו תומכי טרור בין מקבלי הזכויות”.
אלעד מוסיף: “אמנם יש מחסומים בכניסות למזרח העיר, תורים, עיכובים – אבל זה מתגמד לעומת היתרונות. עד 1967, לפני שנפתח שוק העבודה הישראלי בפניהם, עבדו רבים מהם במדינות המפרץ, חזרו רק לביקורים בכפרים. מאז – העבודה בישראל הפכה לתענוג צרוף”.
אך לדבריו, “יש גם מחיר – תהליך חדירת ערביי מזרח העיר לשוק העבודה הישראלי הפך אותם לעובדים כמעט בלעדיים בירושלים המערבית. הם נשארים בעיר או במרחק קצר ממנה. התפנקו החבר’ה. כמעט כל שירות בעיר – מסבלות בשוק ועד סניטציה בבתי חולים, ממאבטחות בקניונים ועד נהגי אוטובוס, מהקופה בסופר ועד אתר בנייה – הכל תלוי בהם. תושבי מזרח העיר השתלטו על השוק במלואו”.
ומכאן לדבריו עולה גם הדילמה הביטחונית: “בעבר, אם היה סגר או עוצר על מזרח העיר, היה ברור שמי שמסיר אותו הוא המפקד הצבאי – מטעמי רחמים על משפחות שנשארו בלי מזומנים. היום, כשנשאלת השאלה – מי יחליט על הסרת סגר – לא תמצא תשובה ברורה. ראש הממשלה? שר הביטחון? השר לביטחון פנים? לא. מי שקובע מתי יוסר הסגר הם מנהלי בתי החולים ומוסדות הסיעוד, או ארגון קבלני הבניין. הלחץ שהם מפעילים – כבד מאוד. כשראש משטרת העיר נאלץ לעזוב את עבודתו כדי לטפל בהורה קשיש כי עבדאללה מעיסאוויה לא הגיע – הבעיה הופכת מוחשית. אי אפשר בלעדיהם”.
לדבריו, גם בעלי העסקים מודים בזה בפה מלא: “אחד מהם אמר לי – ‘אי אפשר בלעדיהם’. וככה אנחנו חיים – בין קונפליקט ביטחוני לדמוגרפי, בין שירותים חיוניים לבין מרקם אזרחי מורכב מאוד”.
