המשורר גיורא פישר מתאר את תחילת כתיבת שירתו, ב-2023, כמעין התגלות. שנה קודם לכן עוד חגג עם בנו, מרום (מ' בצירה) את ליל הסדר שבוע לפני שנפל בג'נין, במבצע "חומת מגן". ואז, שנה אחרי, כשהזיכרונות סגרו עליהם, הרחיקו הוא ומשפחתו עד איטליה כדי לערוך את הסדר בבית חב"ד בפירנצה והמשיכו לרומא. "התקשיתי שם להירדם ופתאום צץ לו שיר", הוא נזכר. "זה לא הרפה ממני עד שהייתי מוכרח לקום ולכתוב אותו בכתב-יד. כי מי חשב אז על מחשב?".
רק עם שובו ארצה, הבין שזה לא היה שרבוט אקראי. פישר הראה את אשר כתב לידידתו הקרובה – "30 שנה לימדנו יחד בתיכון האזורי בבאר-טוביה" – המשוררת אגי משעול מכפר-מרדכי, הסמוך למושבו, אביגדור. "אוי, זה באמת שיר!', היא אמרה בהתפעלות", פישר משחזר. "כשראיתי שהיא מתקנת פה ושם, הבנתי שזה שווה משהו".
היו ששאלוהו אם הכתיבה עזרה לו להשתחרר ולו במעט ממכאובי השכול. לדבריו, הוא מסוגל להבין שאלות כאלה, אך טוען ש"אין שום דבר תרפויטי בכתיבה שלי, או תחליף לטיפול פסיכולוגי, מה גם שרציתי שההתייחסות לכתיבה שלי תהיה כאל כתיבה אמנותית ולא כאל שום דבר אחר".
הוא אומר שבשורת איוב על נפילת בנו לא הפתיעה אותו. "זאת תחושה של הורים לחיילים שיוצאים לשדה הקרב", הוא סח. "בשיחה האחרונה שלי עם מרום שמעתי יריות דרך הטלפון והערתי שהיה צורך להוריד עם בולדוזר את כל הבתים במחנה הפליטים בג'נין. אז מרום הגיב: 'אתה לא יכול לחנך אותי בדרך מסוימת ואחר כך לדרוש ממני לפגוע בכולם מבלי לברור מהם את המחבלים'. אלה היו הדברים האחרונים ששמעתי ממנו".
וזה מה שאתה נושא אתך?
"כל הזמן! אחר-כך הרגו אותי הדיבורים על טבח בג'נין. מרום נפל דווקא מפני שחיילי צה"ל פעלו שם כמו בפינצטה ונזהרו שלא לפגוע בחפים מפשע".
הוריו ניצלו כשעלו ארצה על סף מלחמת העולם השנייה; אמו – מהונגריה ואביו – מסלובקיה. בשנות ה-50' הם נמנו עם מייסדי מושב אביגדור. אהבת הקריאה שלו די עלתה לו ביוקר. "רדפו אותי הילדים, עשו עלי חרם", כתב באחד משיריו. והוסיף שם – "הרביצו לי בכפר, זרקו עלי אבנים".
מה עשית להם רע?
"הייתה לי ילדות לא קלה בגלל שהייתי שונה ושקט. לא שיחקתי כדורגל והייתי שקוע בספרים שקראתי".
ובצבא?
"במחצית הראשונה של השירות הייתי בגולני ובמחצית השנייה שירתי כמאלף כלבים שנועדו לגילוי מוקשים".
ואחרי?
"אחרי רציתי לחזור למשק של ההורים, אבל הם אמרו שיש להם עדיין כוח למשק ועדיף שקודם אלמד. כך היה. למדתי לתואר שני במקרא ועם זה לימדתי תנ"ך בתיכון האזורי לצד החקלאות עד שלפני שנתיים יצאתי לגמלאות".
הגדרתו ב-ויקיפדיה – חריגה. "פישר הוא משורר, מורה לתנ"ך ורפתן ישראלי", כך כתוב עליו שם.
הכתיבה הביאה לך מזור?
"לא, זאת שאלה שמעצבנת אותי. המטרה שלי בכתיבה כפולה – קודם כל לכתוב כתיבה אמנותית, שאולי תשאיר משהו מאהבתי הגדולה למרום". תוך כדי זה הפוליטיקה חודרת לשיריך בספר "היה לי פעם נסיך".
"כשיש בספר שירים, הנוגעים, למשל, בבנימין נתניהו ובמירי רגב, זה לא יכול להיות בלי פוליטיקה. אני משווה את נתניהו ל…יקרונית התאנה, חיפושית שחודרת לגזע העץ והורסת אותו מבפנים".
כאמור, פישר הוא מושבניק. עד שלב מסוים שילב עבודה ברפת שאותה ירש מהוריו עם כתיבת שירה והוראה. מתישהו החל להשכיר את הרפת לחקלאי אחר מהמושב, לאחר שהבין שילדיו לא ימשיכו אותו בה כפי שהוא המשיך את הוריו. לדבריו, כשהוא בחוץ-לארץ, הוא יותר מרוכז בכתיבה, "כי שם אני מנותק מהסביבה הטבעית ומחיי היום-יום".
וההשראה?
"לעתים נדמה לי שהיא זנחה אותי. אבל זה בסדר. הרי זו לא הייתה משאת-חיי ולא הגדרתי את עצמי כמשורר, כשהשירה נפלה עלי".
וכיום?
"כיום אני שמח מכך שהשירים שלי מגיעים לקהל, בפרט בתקופה שבה לא מרבים לרכוש ספרי-שירה".
