הימים אינם כתיקונם: נתניהו מוביל את ישראל למשבר חוקתי, על ספה של מלחמת אזרחים ממש, ממשלת החורבן שלו לא מצליחה לנהל כמעט שום תחום שתחת אחריותה, שריה מתעופפים בעולם מבלי להתיימר אפילו לעסוק בענייני משרדיהם, הכלכלה על עברי פי פחת ומה שגרוע יותר מהכל: למרות הצלחות צבאיות נקודתיות, ישראל נוחלת תבוסה בעזה.
הכיצד? ובכן, בואו נגיד שמי שבעקביות מנע דיון באותו "יום שאחרי" מפורסם, מוצא את עצמו רגע לפני שנכפה עליו "יום שאחרי" שנרקם על ציר ריאד-דמשק-איסטנבול. רוצה לומר: מלבד חסידים שוטים, על גבול השבתאות ממש, צופה עם ישראל בחורבן ומבין שאין לו כרגע הרבה מה לעשות, חוץ מלהמתין ליום הבוחר, בתקווה שזה אכן יגיע.
מה הקשר בין כל אלה לתכנית "אזור מלחמה" של רביב דרוקר בערוץ 13? תכף ננסה להבין ביחד, אבל קודם כל קצת על ה"בייס" שמשמאל. במציאות הפוליטית-תקשורתית בישראל, רק לימין יש "קיצוניים" ורק לימין יש "בייס" שמדברים אליו (ע"ע ההתכתשות בין שר הביטחון לרמטכ"ל). למה לשמאל אין בייס כזה? כי הוא נחשב לנאור, רהוט, שכלתני ולא אמוציונלי. ובכן, במילה אחת וסליחה מראש על הבוטות: בולשיט.
איך אני יודע? כי פעם אחת בעבר, לפני כמעט שנה, כתבתי על התכנית של רביב דרוקר שהיא סמל לערוץ 13 השוקע (הגם שציינתי אז שאני שותף לרבות מהדעות המובעות בה), אנרכיה, השתלטות של חבורה דעתנית על אג'נדה של ערוץ שאמור לפנות לכלל הציבור. כתבתי – והריקושטים לא אירחו לבוא. מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על משהו שכתבתי.
נכון, אלה לא היו מסוג התגובות שאני מקבל לעיתים מהצד השני, כאלה שמאחלות לי להישרף ביחד עם החברים העזתים שלי, אבל הן היו גדושות תוכחה על שאני מעז לירות בתוך הנגמ"ש. מאחר שנתוני הרייטינג של התכנית אינם פרופורציונליים לכמות התגובות, הבנתי שהערתי את הבייס, שקיים מסתבר גם משמאל.
