50 שנה קדימה, בגיל 96, פולני היא קשישה סיעודית שחיה לה במושבה כנרת. רבים מחבריה לדרך כבר אינם ואיש לא זוכר לה חסד נעורים. כלומר, כמעט: קבוצת המחול טטה זהה מעמק הירדן, המורכבת מקבוצה של נשים מבוגרות, מזמינה אותה לביים ריקוד אחד אחרון, כוריאוגרפיה לשיר "בעקבי הדרך" של להקת גייסות השריון – להקת שפולני הייתה במאית הגלגול הראשון שלה. אלא שהחסד הזה אינו רך: פולני הייתה ונותרה במאית פרפקציוניסטית, והיא גוערת שוב ושוב ברקדניות שלה כאילו היו תלמידות צעירות בתחילת דרכן ולא נשים בעשור השביעי והשמיני לחייהן. פולני הייתה אמנית כריזמטית, עקשנית וחדת לשון, שלא היססה לומר את אשר על ליבה – ובלי לפחד להעליב (באחת הסצנות החזקות בסרט היא מסבירה לבמאי כמה היא מתעבת שקרים ושקרנים), אך חוסר היכולת להתרצות, כפי שהוא מוצג בסרט, נתפס כמכמיר לב. לבסוף היא מוותרת, והכוראיוגרפיה חוזרת למנהלת הלהקה, ומוצגת אך ורק "על פי רעיון של נעמי פולני", מבפני שהבמאית הוותיקה מסרבת ששמה ייחתם על התוצר הלא-מושלם, כפי שהיא רואה אותה (האירוניה ההיסטורית היא שפולני פרצה בלהקות שזכו למחמאות דווקא בשל היותן "חובבניות ולא מקצועיות", אם כי זהו נושא שאינו נדון בסרט). הכול נחתם באופן מצמרר כשהלהקה מבצעת לבסוף את הריקוד מול מצבתה של פולני, שהלכה לעולמו בשנה שעברה.
"מחול אחרון ופרידה", ששמו לקוח מספרו של מילן קונדרה, הוא סרט כמעט נזירי באופי האמנותי והנראטיבי, וליבו נמצא מתחת לפני השטח. עיקרו שיחות על הספה בביתה של פולני, ומעט מאוד אנשים סביבה, ותיעוד הוראות הבימוי שלה לקבוצת הרוקדות. פולני כשלעצמה אינה מתמסרת לבמאי, ממעטת לדבר על העבר או להתוודות עליו. מי שמציג את הקווים העיקריים של הביוגרפיה זה לא היא, כי אם הביוגרף מוטי זעירא, שצפוי לפרסם בקרוב ספר מקיף על חייה. על חייה הפרטיים אנחנו למדים מתוך הדברים של בנה, שמתאר אותה כאם קרה. סיפור המסגרת הזה, אם כן, הוא מינימלי, ולמעשה כך גם הסיפור הפנימי: ארזי לא מקדיש המון נפח למחוללות עצמן, וחבל שכך – נקודת המבט שלהן הייתה יכולה להאיר את טיבו האנושי של המפגש הזה לא רק דרך עיניה של מאסטרית קפדנית-להדהים.
