ועדת השרים לענייני החברה הבדואית אישרה לפני זמן קצר תכנית בהובלת השר עמיחי שיקלי, אשר למעשה תאפשר רפורמה נרחבת במדיניות ההסדרה בנגב. הרקע לדברים – אפשרות שנתנה המדינה בשנות ה־70 להגשת תביעות לבעלות על שטח בנגב, ללא הצגת הוכחות או מסמכים כלשהם. כך, אלפי תביעות הוגשו על תא שטח שגודלו יותר מפי חמישה עשר מהשטח המוניציפלי של תל אביב.
עד כה, כל תביעה כזו שנידונה בבית המשפט נדחתה, והקרקע נרשמה על שם המדינה. אך מבחינת החוק הבדואי, שטחים עצומים אלו נחשבים שייכים לאותם הטוענים לבעלות, ואלה מצידם, אינם מאפשרים לאף אחד אחר להתיישב בהם ומסכלים כל יוזמה לפיתוח הנגב. בדואי הנכנס ללא הסכמת הטוען לבעלות לשטח תחת תביעה למעשה מסתכן בחייו. לא מעט מהסכסוכים האלימים בחברה הבדואית הם מהסיבה הזו.
ניסיונות המדינה לאורך השנים והשקעת הון עתק במאמץ לשכנע את הבדואים לעזוב את הפזורה הבלתי חוקית ולעבור אל היישובים המוסדרים, הכוללים מגרשים חוקיים למגורים, תשתיות, חינוך ורווחה, חלקם באותן קרקעות, נתקלו בחוסר היענות.
האיום הסמוי מעין הרשויות מצד תובעי הבעלות וסירובם המוחלט להתיר לבדואים אחרים להתיישב בשטח שאושר ע"י המדינה לבניה, נטרל את היכולת לפתח רבים מהיישובים – ושטחי ענק נותרו שוממים.
לאחר עבודת מטה ארוכה גובשה ההחלטה, וכעת תמריצי הפיצויים שהמדינה מעניקה לפנים משורת הדין לבדואים, תובעי הבעלות, על מנת שישחררו את השטח, יינתנו רק לאחר שבפועל בדואים אחרים יתיישבו בו. חשוב מכך, יוקצבו לוחות זמנים שבתומם ייגרע השטח מתחום הקו הכחול של היישוב – מה שיוריד את ערכו כמעט לחלוטין.
אנשי הרשות להסדרת הבדואים מעריכים שהתמריצים המשמעותיים, לצד המשך אכיפה משמעותית, תוביל לשינוי דרמטי במוכנות תובעי הבעלות להגיע להסכם פשרה אשר יהווה נקודת מפנה בהסדרת הפזורה.
מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים מסר היום את התייחסותו ל"מעריב": "מדובר על פתח לשינוי עומק ביחסה של מדינת ישראל לנגב. לא עוד חוסר משילות ואיבוד קרקעות, לא עוד הליכה באותו נתיב המוביל להפקרות. ברגבים מברכים על צעד זה שיוביל לשינוי אמיתי בשטח בשילוב עם אכיפה משמעותית ומחזקים את ידי ידידנו השר עמיחי שיקלי על המהלך ההיסטורי והציוני".
מנגד, נמסרה ל"מעריב" גם תגובת המועצה לכפרים הלא מוכרים ופורום דו-קיום בנגב לתוכנית שיקלי. הם מציינים כי לתוכנית שיקלי מספר בעיות: "האחת, היא פוגעת בזכות הקניין החוקתית. שנית, היא גובשה תוך הדרה וללא שיתוף ציבור. שלישית, היא דמגוגית: ההשוואות בין הכפרים הבדואיים לערים כמו כפר סבא ותל אביב תקפה כמו השוואה בין להב, רביבים או אפיקים לערים אלה".
"למה לא לצופף בכוחנות גם את הקיבוצים והמושבים? רביעית, החברה הבדואית מוכרת בקהילה הבינלאומית כמיעוט ילידי וישראל פוגעת בשמה כאשר היא מפרה את זכויותיה. חמישית, היא מתעלמת מההליך המורכב של שינוי גבולות וספק אם יכולה לגבור עליו. שישית, אלימות מדינתית לא תשבור את הקונצנזוס בחברה הבדואית בנושא הבעלויות. זה נכשל כבר יותר מיובל, והטענה שדווקא התוכנית הזאת תאתחל את תפיסת הבעלויות היא מכירת אשליה".
במועצה ובפורום טוענים: "את הכפרים – 'הפזורה' – יש להשוות למועצות האזוריות היהודיות. תושבי המועצות במערב הנגב נהנים מ-28 דונם לנפש לעומת 2 דונם לנפש במועצות האזוריות הבדואיות. אובססיית הציפוף היא למעשה אובססיה גזענית".
"השטח הפנוי אינו מבוזבז אלא ממתין להחלטות ממשלה שיאפשרו להתפרנס ממנו: מחקלאות – יש לפחות 200 אלף דונם זמינים לכך בכפרים – אנרגיה מתחדשת, שירותים, תיירות, מסחר ותעסוקה. שטחים אלה מתאימים גם למגורים וישמשו לכך, ברגע שתהיה כאן ממשלה שתכיר באורח החיים הכפרי הבדואי ותיפטר מהנחת היסוד שלפיה רק יהודים יכולים לחיות ביישובים חקלאיים". הם מבטיחים: "ניאבק בתוכנית בכל דרך חוקית העומדת לרשותנו".
האדריכלית דפנה ספורטה ומתכנן הערים סזאר יהודקין מעמותת במקום – תכנון וזכויות אדם, מגנים בתוקף את ההחלטה לקדם תכנית חד-צדדית, כוחנית וגזענית לכפיית פתרון לעניין תביעות הבעלות על הקרקע של האוכלוסייה הבדואית בנגב: "מדובר במהלך מגמתי המתחזה ל"פשרה מרצון", אך למעשה כופה פתרון חד צדדי שלצידו עונש", מסרו.
לדבריה, "התוכנית המלאה טרם פורסמה, מה שמצביע על חוסר השקיפות בה נוהגות רשויות המדינה. לפי המעט שידוע, "התכנית ממשיכה את מדיניות המקל והגזר הממוסדת, ואף מטילה את האשמה על היעדר פיתוח ביישובים המוכרים על התושבים עצמם. במקום זאת, יש להודות באחריות המדינה בכישלון יישום התכנון וההסדרה של יישובים שקיבלו הכרה כבר לפני עשרות שנים, אך תוכננו מלכתחילה ללא שיתוף ציבור אמיתי ותוך התעלמות מתביעות הבעלות של תושביהם".
הוסיפה כי "ההצעה לצמצום או ביטול שטחים מתוכננים בתוך היישובים המוכרים בשל אי הסכמה של תובעי הבעלות על הפיצוי המגיע להם היא בלתי ישימה וחסרת תקדים או היגיון תכנוני. היא עלולה להוביל ליצירת מובלעות ללא תכנון בלב היישובים המוכרים מבלי להביא לפתורון אמיתי כדי לפתח אותם. מדובר במהלך דורסני. עדיף שהמדינה תשקיע את המשאבים שלה בתכנון שוויוני, צודק ומותאם, בשיתוף מלא של הקהילה הבדואית ולא בכפיית הסכמות כביכול מעל ראשה".
