בלילה שבין שישי לשבת שעבר שיחקו הבוסטון סלטיקס והניו יורק ניקס במסגרת שלב הפלייאוף של ליגת ה־NBA. ברגע של חוסר תשומת לב עברתי לערוץ הספורט לצפות במשחק בערך דקה אחרי תחילתו. איש לא התריע ולא הייתה כותרת על המסך שהמשחק נערך לא במדיסון סקוור גארדן אלא בעזה. הרעשים שיצאו מהמסך הרעידו את חדר המגורים בביתי – המשחק עצמו, הקהל, שריקות השופטים, ובעיקר הפצצות חודרות הבונקרים שהוטלו על ידי המגיש הישראלי (לא יודע איך קוראים לו, להלן “השני") והפרשן שימי ריגר.
כאילו ראש הממשלה החושש עד מוות מפני הסכם התיר לריגר ולשני להרעיש ולפוצץ כל כמה שבא להם, והשניים לקחו את הרישיון עד הסוף ופשוט השתוללו באולפן. כל מהלך במגרש לווה בצעקות, באשד מוקא של דברת וברברת, בהתעלמות מוחלטת מזכויות האדם של הצופים בבית, בלי איזה עורך או אדם בוגר בסביבה שייתן לשניים האלה מכה עם פטיש או יפעיל עליהם מכת"זית כדי שיירגעו קצת, ובאין מי שיעצור אותם הם המשיכו בצעקות העוועים שלהם.
הסתכלתי נחרד על השלט ואז הבנתי – טעיתי בדרך. אני לא בערוץ הנכון. עברתי למינוי ה־NBA שלי ובבת אחת ירדה עליי שלווה. המפציצים עזבו את השטח, הצעקות המטורפות נעלמו, העולם הפך שפוי, ואפשר היה ליהנות ממשחק כדורסל. מומלץ. מאוד.
