כץ-אשר הפכה לסמל של חזרה מהגיהנום, כמו שאר השבים. ולמרות זאת, כדי לקבל עזרה, היא צריכה כמעט להתנצל. לשפוך את לבה, להיחשף עד העצם, כמעט לבקש סליחה שהיא עדיין פה. למה היא צריכה לפנות אלינו? למה המדינה לא מטפלת בה?
התשובה נמצאת באטימות של ההנהגה שלנו. כשהמנהיגות מתנהלת מפנטהאוז פוליטי, מנותקת מהמציאות הכלכלית של האזרח הרגיל, קשה באמת להבין מה זה לא לגמור את החודש. וזאת המציאות של מיליוני ישראלים שנמצאים בקומה אפס, או נכון יותר, מינוס אחת. משפחות שמתלבטות בין תרופות לילדים או תשלום לפעוטון הפרטי, זוגות צעירים שמוותרים על חלום הדירה הראשונה ועוברים לגור אצל ההורים. עצמאים שסוגרים עסקים בגלל המילואים או החובות. אזרחים ותיקים שחוזרים לעבוד בגיל פנסיה כי הקצבה לא מספיקה לקיום מכובד.
וראש הממשלה עסוק בסיפורים על גיאופוליטיקה, מתווכח עם העיתונאים על טונים ודרכי ניסוח, מסביר למה העולם לא מבין אותו. הוא חי במימד אחר, מימד שבו בעיות המדינה נמדדות בכותרות בעיתונות ולא בחשבונות הבנק של האזרחים.
אצל נתניהו, יש רק עם אחד שצריך עזרה. הוא עצמו. שוב הוא מספר איך רודפים אותו, איך הכול נגדו, איך העיתונאים המרושעים, אלה שישבו מולו ורובם מאיישים את "ערוצי התבהלה", טופלים עליו עלילות. במקום לשאול על איך הוא מתכוון לדאוג לדורון כץ-אשר, על החטופים, על הכלכלה ועל גיוס של החרדים, העיתונאים הרימו לו להנחתות, וכל מה שנזכור מהמופע הזה הוא הכפכפים של הנוחבות.
