הימור מבוסס הערכה פוליטית: בסקר 'מעריב' הקרוב יאיר גולן לא צפוי לחטוף מכה כואבת ולא ישלם מחיר אלקטורלי יקר על ההתנסחות אחת הלא מוצלחת שלו בשידור חי. ויש גם כאלה שיכולים לצפות לפרס נחמד על חשבון יאיר גולן, בשני המחנות. בשמאל-מרכז אלה יאיר לפיד ואולי גם בני גנץ, היורשים העיקריים של מפלגת העבודה הקלאסית, של פעם. ובמחנה הימין, שיממה שלמה לא הפסיק לחגוג את המעידה של גולן – סביר להניח שיגזרו קופון אלקטורלי מיידי וחולף.
נשאר להם רק להתפלל שיו"ר הדמוקרטים ימשיך לדהור קדימה – עד הבחירות כולל, הקטר של השמאל האידאולוגי, בלי להתנצל ובלי להתמתן, לפחות למראית עין, ויספק לימין חומר רב ואיכותי להזדעזע, להגיב – ולהרוויח פוליטית. הרי מה עוד מהדק ככה את השורות כמו יריב אידאולוגי משולל רסן בהתבטאויותיו?
המסקנה היותר מרחיקת לכת מהאירוע החולף הזה היא כי תופעת יאיר גולן בראשות מפלגת הדמוקרטים משקפת תהליך רחב ועמוק יותר שעוברת החברה הישראלית, בימין ובשמאל גם יחד. ההקצנה שגוררת לקצוות המפה את הקהלים הרחבים שפעם היה להם בית פוליטי מרווח ושורשי. אנשי מפלגת 'העבודה' הקלאסית חשים בשנים האחרונות, וביתר שאת – מאז ניצחונו של האלוף יאיר גולן והכתרתו כיו"ר המפלגה, בדיוק את מה שחשים כבר שנים רבים במחנה הימין, בין היתר – בימין הדתי המתון.
בעשור האחרון המיינסטרים הסרוג חווה אובדן של הבית הפוליטי – ועד עצם היום הזה לא מצא חלופה קבועה שוות ערך. המפד"ל ההיסטורית נפלה קורבן לניסויים פוליטיים שרובם ככולם הסתיימו באקזיטים. קהלים גדולים בימין המתון והלא דתי נותרו יתומים פוליטיים אל מול מגמת הביביזם המלווה בהקצנה בתוך מפלגת הליכוד. אנשי הימין המתון לא מסוגלים לבחור בין בן גביר, סמוטריץ והליכוד כפי שנראה היום. הם נשארים בבית או הולכים למחוזות לא להם, בתקווה שיום יבוא ויקום כוח פוליטי חדש שתואם את השקפותיהם ואת שאיפותיהם.
בעיכוב קל גם מחנה השמאל הגיע לאותו הצומת וחווה חוויה דומה. יאיר גולן זה הבן גביר של השמאל. לא נטע זר שבטעות הגיע לראשות מפלגת העבודה, אלא – סמל של עידן פוליטי-חברתי חדש. הוא, כאמור, לא מתנצל ולא חוזר בו – כי אין לו על מה ולמה. יאיר גולן אמנם טעה במינוח ומעד בבחירת מילים, אך ברמת הרעיון – ביטא בדיוק את הלכי הרוח בקרב רבים בשמאל הישראלי.
נעזוב לרגע את שטף הגינויים והקללות שהוטחו ביאיר גולן בימין. השיח הער שמתנהל מאז אתמול בקבוצות של אנשי השמאל והשמאל-מרכז משקף בדיוק את התופעה. אביא כאן שתי דוגמאות המבטאות את שני הכיוונים שבתוך המחנה. "טוב שיש את יאיר גולן. כולם פה בודקים מה קורה בסקרים ואז פועלים. אין כבר עמוד שדרה ערכי. הוא צריך להתמיד באמת שלו ויצטרפו אליו, אם לא עכשיו אז בפעם הבאה. כולם בישראל עיוורים, לא מבינים מה אנחנו מעוללים עכשיו ברצועה וכמה זה יעלה לנו. אנחנו נכנסים להרפתקה שאין מושג איך נצא ממנה. זה סברה ושתילה על ספידים".
מנגד, זה מה שכתב לי בעקבות "סערת התחביב" יורם דורי, איש מפלגת העבודה ובכל ה-DNA של מפלגת העבודה של פעם: "אשמח להגיב כדובר מפלגת 'העבודה' בשנים 1992–1998, תחת רבין, פרס וברק. אין לבחון את דברי גולן במונחי רווח והפסד אלקטורלי. דבריו פוגעים בליבותיהם של חיילי צה"ל ומביאים נזק בינלאומי כבד. יצחק רבין ז"ל בוודאי מתהפך בקברו, וכך גם פרס, שאהבת חייו הייתה תמיכה בחיילי צה"ל. רצח תינוקות כתחביב? זו לא טיפשות – זה טירוף אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני".
זה הדיסקורס ואלה הפערים. יאיר גולן לא הפסיד וגם לא יפסיד בעיני הציבור שפעם הצביע מרצ וחד"ש. גם האגף השמאלי של מפלגת העבודה של פעם בטח מרוצה מהמנהיג החדש. כל היתר – מצאו את עצמם או ימצאו את עצמם בקרב מצביעי 'יש עתיד' ואולי 'המחנה הממלכתי'. בשונה מהימין, ברחובות השמאל והשמאל-מרכז לא חסרים בתים פוליטיים. נדרשת רק אבחנה נכונה.
