אלא שגם אם שמים בסוף את הקטטות הפוליטיות בצד, ומתעלמים מהמריבות על בחירת מילים, הסיפור הגדול הוא שטרופר ממשיך להדהד את מסרי הממשלה כאילו הוא עדיין חבר בה. כן, יש לו ביקורת נגד הממשלה והוא רוצה להחליף אותה – אבל במשך ריאיון שלם הוא לא התייחס לעניין שעל הפרק: הפסקת המלחמה למען החזרת החטופים.
וזה אולי הדבר שהכי מקומם בתגובתו של חילי טרופר: מאחורי הממלכתיות, מאחורי הטון הנעים, מאחורי הדאגה לחיילים – מסתתרת בפועל תמיכה בהמשך המלחמה. מי יודע, אולי זה מה שהראו לו הסקרים האחרונים. הוא מדבר על החשיבות שבחיזוק החיילים, אבל מתעלם לגמרי מהמחיר שהמלחמה הזו גובה – לא רק מהם, אלא מכולנו. טרופר לא מזכיר את הקריאות להשתלט מחדש על עזה, לא מתייחס לשיח הטרנספר, לא אומר מילה על השרים שמדברים בגלוי על "הרעבה אסטרטגית". במקום, הוא בוחר לעסוק רק בסגנון. הנחמה היחידה? לפי הסקרים, נראה שהציבור כבר לא קונה את הנחמדות הזו.
גם ההתייחסות ל"רצח תינוקות" כאילו מדובר בפרובוקציה שקרית היא התעלמות בוטה מהמציאות. כאשר שרים בממשלה מדברים על הרעבת האוכלוסייה בעזה, ופייגלין מתארח בערוץ 14 וטוען כי "כל ילד וכל תינוק בעזה הוא האויב – ולא חמאס" – קצת מצחיק לנזוף דווקא ביאיר גולן, שהפך למנהיג הציוני היחיד שמתייחס בכלל למציאות בשטח. למעשה, רק בזכות אותה אמירה מקוממת דיברו אתמול בחדשות 12 על כך שיש תינוקות מתים בעזה.
בפוסט בפייסבוק כתב טרופר שהדברים של יאיר גולן "מהווים גיבוי מסוכן לשונאינו בהאשמותיהם השקריות כלפי ישראל". הפוסט נכתב פחות או יותר במקביל להודעה של האו"ם, לפיה 14 אלף תינוקות עלולים למות ביממה הקרובה אם לא תגיע אליהם אספקה הומניטרית. אז יכול להיות, רק יכול להיות, שהתמונות שמגיעות מעזה, ביחד עם השיח הזה על "כיבוש עזה ויישובה עד שלא יהיה בה ילד ערבי אחד" הם הסיבה לכך שהעולם מגנה אותנו, ולא העובדה שיש מנהיג אופוזיציוני שקורא להפסיק את המלחמה?
בשורה התחתונה, אפשר לא להסכים עם גולן כמובן. למעשה, אני לא מסכים עם רוב העמדות שלו. אפשר לא להסכים על הדברים שהוא אומר ולא על הדרך שהוא אומר אותם – אבל בסוף, צריך לזכור שהאיש הזה נתן את החיים שלו למדינה. בזמן שמשתמטים קוראים לו "בוגד" ויש "מנהיגים" שמסרבים לקחת אחריות על חלקם בטבח ה-7 באוקטובר, כדאי להיזכר מה יאיר גולן עשה בבוקר של אותה שבת שחורה.
